בלב המעשה השבוע בוושינגטון, נמצא החשד. "תן אמון, אבל תוודא" הוא ביטוי רוסי. ברוסית, הוא מתחרז: דוביראיי, נו פרוביראיי. כאשר רונלד רייגן החליט לנצח במלחמה הקרה, הוא פגש מומחית אחת לברית־המועצות. היא לימדה אותו את הביטוי. רייגן תירגם, ואימץ בהתלהבות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו נמצאים בשיא ירח הדבש שלהם. כאשר פגש הנשיא את ראש הממשלה, הוא אחז בידו כמו מתאגרף, הישיר מבט עז, ניפח את שרירי הצוואר. טראמפ ידע שהרגע יצולם; הוא תמיד יודע. הנשיא רצה בדימוי של שני לוחמים שהביסו את איראן. לאחר מכן, הבית הלבן הוציא את תמונתם בוחנים תמונה אחרת; טראמפ כאשר הדם ניגר על פניו, אחרי ניסיון ההתנקשות, באותו רגע שבו צעק למיקרופון, ברגע צלול של פוליטיקה מזהירה, FIGHT!
מי כבר זוכר את הקשקושים על טראמפ כ"טאקו", ראשי תיבות באנגלית של "טראמפ תמיד משתפן". כעת הוא הנשיא שהורה להפציץ את איראן, בדיוק באלמנט שלו: מה שנשיאים אחרים חששו לעשות, הוא עושה ללא פחד. במעשה הזה, נתניהו הוא בן הברית, השותף לדרך – וגם התפאורה, להמחיש לציבור האמריקאי איפה נמצא הנשיא. גורמים אמריקאיים סיפרו השבוע שהמסר של ההפצצה באיראן התקבל ברחבי העולם, הם כבר רואים את סימניו – מבייג'ינג ועד איסלאמבאד.
אז הם סומכים אחד על השני. נתניהו, השבוע בוושינגטון, לעג לדיווחים על הלחץ האמריקאי; הוא הזכיר, מבחינתו בצדק, את הדיווחים על מתחים בין ארה"ב לישראל סביב איראן. טראמפ, כאשר נשאל על מדינה פלסטינית, הודיע שנתניהו הוא המומחה לעניין – ושהוא יענה. אידיליה.
שניהם אכן סומכים איש על רעהו – אבל כדאי תמיד לוודא, תמיד. הנשיא האמריקאי רוצה לוודא שהולכים להפסקת אש. וראש הממשלה רוצה לוודא שהוא יוכל, בעת הצורך, לחזור למלחמה. דוביראיי, נו פרוביראיי, ובתרגומו של הנשיא רייגן: Trust, but verify.
עבור טראמפ, הפסקת אש היא תנאי לסיום המלחמה, וסיום המלחמה יכול להוביל למזרח תיכון חדש. ממשל טראמפ, יחד עם הקטארים, עוסק בשכנוע ולחץ עמוק על חמאס שהפעם זה אמיתי. מדובר בערובות שמתבטאות בהצהרות הנשיא, וגם במרכיבים אחרים. לדוגמה: ישראל הסכימה עקרונית כי קטאר ומדינות נוספות יתחילו להעביר כסף לתחילת שיקום עזה בעת הפסקת האש; סוג של המחשה לרצינות המתווכות שהמלחמה נגמרה באמת. והאמריקאים דוחקים, מאיצים ומשדלים את ישראל להגיע להפסקת אש (ובמילים אחרות: זהו לחץ).
נכון לכתיבת שורות אלה, לא ברור אם תושג עסקה בימים הקרובים; ראש הממשלה נתניהו ניסה לצנן את תחושת הדחיפות בהצהרותיו האחרונות בוושינגטון. הגענו לשלב שבו השיחות בדוחא יכולות להתארך.
מדוע ראש הממשלה מתעקש כל כך על עסקה בשני מהלכים? מדוע אינו מעדיף לסיים את המלחמה כרגע? זו שאלה שמתחדדת לאור נתוני הסקר המופיעים בטור זה, של המכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן: הרוב בציבור הישראלי לסיום המלחמה ועסקת חטופים כבר עומד על כמעט 75 אחוז. הוא התחזק אחרי הצלחת המלחמה באיראן.
כפי שנכתב פה כמה וכמה פעמים, אין הבדל כה גדול בין הדרישות של ישראל לסיום המלחמה – ובין מה שניתן להשיג כעת. באזור יש הסכמה מוחלטת, כולל חמאס, שתקום ממשלה בעזה בלעדיו. החטופים כולם יחזרו. המדינות הערביות אומרות שחמאס יסכים להגליה כלשהי של מנהיגיו. נקודת מחלוקת בלתי פתורה לחלוטין היא היקף נסיגת צה"ל: חמאס לא יפסיק את המלחמה אם צה"ל יישאר בתוככי עזה, אבל בפילדלפי נראה שכן; ולגבי הפרימטר אפשר להכניס לשם כוח זר. הדרישה הישראלית שחמאס יפורק מנשקו היא לתפארת המליצה, והנה מדוע: אם חמאס יסכים לכך, הוא ישקר. רק צה"ל יכול לוודא שההתפרקות מנשק אמיתית, ולשם כך הוא ייאלץ לכבוש את השטח כולו. אף אמירותי או מצרי לא ייצאו למסע חפירות במנהרות דיר אל־בלח. אם חמאס ישקר – והוא ישקר – מי בדיוק יילחם בסמטאות נוסייראת כדי לאסוף עוד 100 קלצ'ניקובים? הסעודים?
כאן מתחילה להיחשף האמת: ספק אם נתניהו מאמין בהסכם כולל לסיום המלחמה, לפחות כרגע, כאשר חמאס על רגליו וממשיך להילחם. הדרך היחידה שהארגון יתפרק מנשקו היא שליטה ישירה של צה"ל בעזה, או שליטה של הרש"פ (עניין שנתניהו שולל, והימין הקיצוני מטיל עליו וטו גמור). בכל מקרה, התחייבות של חמאס להיפטר מהנשק – גם אם תתקבל – היא מעשה רמייה.
הנה עוד מליצה: הדרישה שחמאס לא "ישלוט מאחורי הקלעים" בממשלה פלסטינית אחרת בעזה. חמאס הוא כוח חזק מאוד בחברה הפלסטינית, למרבה הטרגדיה שלנו. הוא ינסה להשפיע על כל ממשל פלסטיני בעזה – וכנראה גם יצליח.
יש רק ממשל אחד שיכול באמת לפרק מנשק, ולא להיות מושפע מחמאס: ממשל צבאי ישראלי. יש רק דרך אחת ש"לא יהיה חמאס", כלשון ביבי בשבוע שעבר. כיבוש מלא.
לא צריך לחפש רמזים. השבוע תידרך "גורם מדיני בכיר" את העיתונאים שהתלוו לביקור ראש הממשלה. בפעם הראשונה הוא העלה את האפשרות של ממשל צבאי מלא, גם אזרחי, לפרק זמן מוגבל. זה מצטרף ל"מרחב ההומניטרי" בדרום הרצועה, מקום שאליו "תרוכז" האוכלוסייה הפלסטינית, לפי שר הביטחון. ישראל כ"ץ הסביר כי בשלב ראשון יועברו לשם פלסטינים שנמצאים כעת באזור ההומניטרי במוואסי. וגם: שמי שיגיע לרפיח, למתחם החדש, לא יוכל לחזור צפונה כל עוד הלחימה נמשכת. לכך נוסף השבוע עוד פרט מידע – שפורסם ב"רויטרס" – של תוכניות "דה־רדיקליזציה" ישראליות לפלסטינים ברצועה באותם מחנות בדרום.
כל המרכיבים האלה הם חלק מחזון אחד. וכך אומרים גורמים בקיאים: יש תוכנית. מי שמרכז אותה הוא המזכיר הצבאי הכל יכול של ביבי, אלוף רומן גופמן. זה מעניין, כי עמדתו המקצועית של צה"ל מתנגדת לממשל צבאי ברצועה. הרמטכ"ל הנוכחי אייל זמיר, כמו קודמו הרצי הלוי, רואה בממשל שכזה הרפתקה ומלכודת; עניין לא ישים צבאית ומסוכן לצה"ל.
אפשר להבין מדוע. פינוי של מאות אלפי בני אדם למתחם בחסות ישראל, בדרום הרצועה, הוא עניין קיצוני. אימתני. קצין בכיר שעסק בתכנון האירוע הודה בפניי שאין למערכת הביטחון מושג כיצד "תונע" האוכלוסייה לשם – אלא אם ייעשה שימוש בכוח צבאי, בצפון עזה ומחנות המרכז, אזורים צפופים ורוויים באזרחים. "המרחב ההומניטרי" יוחרם בידי רוב או כל הארגונים ההומניטריים, שרואים בכך גירוש של ממש; ישראל תגיד שפינוי אזרחים מאזור לחימה זה עניין נדרש לביטחונם, והיא מפנה מראשית המלחמה. מבקריה יצביעו על עוצמת הפינוי, רוחבו והקמת המחנות. במצב החדש הזה, ישראל תוחזק אחראית לכל מה שמתרחש במחנות הפליטים החדשים הללו וכמובן שתצטרך לבנות הכל, וגם לשמור על הביטחון שם – או להחזיק שכירי חרב שיעשו זאת. זה לא עניין תיאורטי, אלא מוקד המתח בין צה"ל לקבינט כבר כמה שבועות. בשבוע שעבר התווכח מרות ראש הממשלה עם הרמטכ"ל, וטען שצריך כבר להכשיר את השטח עם דיניינים. בשלב הבא, יהיה צורך בביוב, מים, חשמל.
ומה יקרה אם אוכלוסייה תצא מה"מרחב" ברפיח, ותרצה לשוב צפונה, לבתיה ולאדמתה? צה"ל שמאבטח (מרחוק, לכאורה) ינסה למנוע זאת. מי שרוצה הדגמה לתרחיש אפשרי, שיביט בהרג הפלסטינים כתוצאה מ"ירי הרחקה" של צה"ל סמוך למרכזי חלוקת המזון, עניין שנמצא כעת בבדיקה של מנגנון התחקור המטכ"לי.
צה"ל, במילים אחרות, מסתייג עמוקות מהתוכנית הזו. אך גופמן נתפס כקצין שפתוח לרעיונות לא קונבנציונליים (מבקריו יצביעו על פרשת הקטין אורי אלמקייס, שהופעל בידי פקוד של גופמן כמפקד אוגדה, אירוע שעליו האלוף ננזף). בחודשים האחרונים, המזכיר הצבאי ריכז אליו המלצות של מומחים למיניהם, מתוככי מערכת הביטחון ומחוצה לה, באשר לעתיד המלחמה בעזה.
לכאורה, נתניהו פועל לפי מתווה של הקמת ממשל צבאי ברצועה. בשלב ראשון, מפנים את האוכלוסייה מאזורי הלחימה לאזור שנמצא למעשה בשליטה ישראלית. בשלבים הבאים, משתלטים על כל שאר הרצועה צבאית, במהלך אינטנסיבי. לאחר מכן, יהיה צריך לבנות מחדש חלקים מהרצועה, או להציב שם תשתית, ולהחזיר את האוכלוסייה. לחלופין, להציע לה "הגירה". בתקופה הזו, יקום ממשל צבאי עם מינהל אזרחי. הרעיון הוא שלבסוף ישראל תעביר את השליטה ברצועה לידי ממשל מקומי שיפעל בחסותה. נתניהו מאמין שבשלב הזה, המצרים, האמירותים והסעודים ישמחו לבוא כמצילי הפלסטינים ולהקים ממשלת חסות.
לפי ההערכות שנמסרו לאנשי רה"מ, כל הסיפור הזה – מורכב, מסובך, עתיר דם, רווי סכנות מוסריות ובינלאומיות – יכול לקחת שנה וחצי.
ומה עם החטופים? אי־אפשר לכבוש את כל הרצועה כאשר הם מוחזקים בידי חמאס, אלא במחיר סכנה חמורה לחייהם. הציבור הישראלי רואה בהשבתם את הערך העליון של המלחמה. לכן העסקה הנוכחית חשובה: להחזיר כמה שאפשר.
אם אחרי העסקה חמאס מרים ידיים ומסכים לכל דרישה, אולי ישראל תסכים. אם לא – הדרך פתוחה בפני גישת סמוטריץ', בן גביר וכנראה רומן גופמן ונתניהו, להסתער על עזה. ומה לגבי עשרת החטופים החיים שנשארו בידי חמאס? לא שמעתי מאף אחד תשובה ברורה. באופן מעשי, החברה הישראלית כבר מנהלת בגלוי ויכוח על "חטופים מול שלטון חמאס". כאשר יהיו עשרה, גישת סמוטריץ' – "להחזיר את החטופים זו לא המטרה הכי חשובה" – צפויה להתחזק.
האם נתניהו משתמש בתוכנית הזו – ויש תוכנית – כדי להפיל בפח את הימין הקיצוני? האם בעצם הוא שואף לסיים את המלחמה ולהסתער על הנורמליזציה האזורית? ייתכן. עם נתניהו, הדבר היחיד הבטוח הוא השאיפה לשמור את כל האופציות פתוחות, עד הרגע האחרון בהחלט. כדי לעשות זאת, הוא חייב להתעקש על שליטה מסוימת במרחב הדרומי ברצועה, ומכאן מגיע נושא ציר מורג, ששמירת חלקו בידי ישראל חיונית לשימור אפשרות "המרחב ההומניטרי" בדרום.
הנה קריאה פוליטית. בשנה הקרובה יהיו בחירות בישראל. האם נתניהו יכול ללכת אליהן כאשר הוא אומר שחתם על הסכם סיום מלחמה עם חמאס? לא משנה מה ייכתב בהסכם שכזה, ובכלל זה "הסכמה לוותר על השלטון ברצועה" וגם "ויתור על נשק" ואפילו "הגליה חלקית" – חמאס יבלף, ובעזה יהיו מצעדי ניצחון. של חמאס. דימויים הם הכל בשנת בחירות. ובעולם של ימינו, זה נכון גם בשנה שאין בה בחירות.
חשובה מהתוכנית לעזה, ומכוונותיו האמיתיות של נתניהו, היא ההחלטה שיקבל הנשיא טראמפ. ראש הממשלה מאותת שיש הסכמה מוחלטת בינו ובין הממשל על החזון לרצועת עזה. שכמו עם איראן, הם מתואמים. מי שמכיר את טראמפ מספר שהוא עודנו מזועזע מחמאס, מהדרך שבה הם התייחסו לחטופים; הוא חוזר ומספר את הסיפור על כך שכאשר נפגש עם החטופים ששוחררו, שאל אותם אם מישהו ממאות אנשי חמאס שחוו היה "נחמד אליהם", שהראה כלפיהם חסד כלשהו – והם ענו שלא היה אפילו אחד כזה. זה הותיר רושם גדול על הנשיא. הוא מתעב את חמאס, ולא צריך הרבה כדי לשכנע אותו שצריך להשמידו ושאסור שישלוט ברצועה.
אך לטראמפ יש מחויבות אישית להשבת החטופים. הוא רוצה שהמלחמה במזרח התיכון תיגמר, והוא יוכל להתקדם בחזון שלו – שבקצה שלו יש פרס נובל לשלום. כדי להגיע לפרס, הוא לא זקוק למכתב המלצה מבנימין נתניהו; האג, היכן שההליכים הבינלאומיים נגד נתניהו מתנהלים, קרובה למדי לאוסלו, שם מוכרע הנובל לשלום. מעבר לכל נורמליזציה, סיום המלחמה בעזה, סיום אמיתי ולא זמני, ייחשב להישג ממשי של הנשיא – למען השלום העולמי, לא פחות.
ולכן, כמו בתקיפה הישראלית באיראן, ההכרעה בסוף תיפול בבית הלבן. אם הנשיא היה אומר לנתניהו – אתה לא תתקוף, נקודה, המלחמה עם טהרן לא הייתה מתרחשת. אם טראמפ יגיד לביבי שממשל צבאי בעזה, והעברת אוכלוסייה, זמנית יותר או פחות, לא באים בחשבון – הרעיון הזה ימות באיבו. במקרה של איראן, נתניהו השיג הישג גדול. אין ספק שבאמצעותו הוא מנסה לשכנע את הנשיא לגבי עתיד עזה.
אך לפני כל אלה עומדת העסקה. יש כאלה המאיצים בנתניהו ללכת על התוכנית הגדולה עכשיו; אם תעשה עסקה, טראמפ לא ייתן לך לחזור למלחמה, הם אומרים לו. אך הישראלים מחכים לעסקה, להחזרת חטופים; והנשיא רוצה בכך. נתניהו ימשיך לנהל את המגעים, ויחליט על הקצה, ברגע האחרון. כנהוג.
