הפלת המשטר האיראני אפשרית. היא לא בהכרח קרובה אבל היא קרובה מתמיד. מבצע "עם כלביא", שהוא למעשה מלחמת איראן הראשונה (ובתקווה האחרונה), יצר תנאים מקדימים לכך. השלטון מעורער, מבוגר, ואחרי שורת חיסולים ממוקדים – גם מחוסר. זה אומנם מורכב משנדמה, והנייר כמובן שסופג הכול. ועדיין, לא מדובר במותרות. משטר האייתוללות הוא האויב הגדול ביותר שקם לעם היהודי מאז הרייך השלישי. גם אם תישלל ממנו היכולת הזמנית להעשיר אורניום, אופיו לא ישתנה אם יישאר על רגליו. מהסיבה הזאת "מניעת גרעין או טילאות בליסטית" לבדה אינה יכולה להיות מטרתה הבלעדית של המערכה הנוכחית. הגדרה שכזאת מטפלת בסימפטום – לא בבעיה. אחרת, חידוש הסיכון לישראל הוא רק עניין של זמן.
הדרך למימוש הישגי המלחמה עוברת לא רק במחסני תחמושת אלא גם בלבבות האיראניים עצמם. מוטב שנעודדם לכך. אחרת נמצא עצמנו עם הישגים דמיוניים, אבל גם עם בעיה מתחדשת
כמובן שלא נוכל לעשות זאת לבד. משימה שכזאת דורשת הרבה מעבר לפעולה צבאית ישראלית, מרשימה והרואית ככל שתהיה. אפילו אם היא כוללת מבצעים שהיו נפסלים כתסריט הוליוודי בשל היותם בלתי מציאותיים. היא מוכרחה לכלול מדינות שותפות ומהלכים נלווים לאלו המבצעיים. יוזמות מדיניות ותחבולה תודעתית חיוניות כאן. כל אלה גם יחד אמורים ליצור את נסיבות הקריסה. אבל אם יש רכיב אחד שבלעדיו לא יספיקו כל שילובי הזרועות שבעולם, הרי שמדובר בעם האיראני עצמו. ברצותו ייפול לבסוף המשטר. בייאושו ייוותר על כנו. לכן עלינו לדבר אליו. לא רק עליו. עלינו לתקשר איתו. לא רק להתקשר אל ראשיו בהודעות פינוי.
חשוב להבין שלא מדובר בחידוש רעיוני. מדינת ישראל מדברת אל אזרחי הישות היריבה בכל מבצע או מלחמה. לא רק מנהיגיה מהווים מטרה למסרים שיוצאים מירושלים אלא גם הציבור הרחב. לרוב התכנים שמועברים לשתי הקבוצות זהים. לפעמים הם מובחנים קלות. אבל המטרה בדרך כלל זהה: תקיעת טריז ביניהן כדי להפוך את שגרת קברניטי המלחמה למורכבת יותר. להקשות, ולא מעבר.
אבל כאן יש משהו שונה. הפער התפיסתי בין ההנהגה לציבור האיראני לא מהווה עוד הזדמנות להקשות על האויב. הוא פותח צוהר למיטוטו מבפנים. ולשם כך לא יספיק מבצע השפעה טקטי במסגרתו מקבלים דרגי-ביניים איומים מהמוסד, כפי שפורסם בוושינגטון פוסט. יצירת "דינמיקת התקוממות" כזאת מחייבת, בין היתר, מבצע תודעה אסטרטגי שפונה גם לעם האיראני רבתי. השתלטות על כלי תקשורת איראניים, עידוד שיח מקומי בשווקים, שילוב אמירות בפרסית גם בהצהרותיו הקבועות של דו"צ (ולא רק של דו"צ בפרסית - צעד מבורך כשלעצמו) לצד גורמים ישראלים שאינם לובשי מדים, עידוד גולים איראנים להתבטאות פומבית בנושא, או מתן שם-ראי סנטימנטלי בפרסית ל-"עם כלביא" – הם דוגמאות לא ממצות למהלכים אפשריים במסגרת המבצע. קידומם אולי ייעשה בידי זרועות שונות של המדינה אך מטרתם אחת: להזכיר לעם האיראני שהוא לא לבד ולהניעו לפעולה. לחדד בקרבו את ההבנה שהברית בינינו עדיין קיימת, ושהחופש שלו אפשרי.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזימלחמת איראן נפתחה באופן מרהיב אך בראייה היסטורית תימדד בהתאם להסרת האיום על ישראל. סיום חיי משטר האייתוללות – ולא רק מניעת גרעין או טילאות בליסטית – הוא המפתח האולטימטיבי להשגתה. הדרך למימושה עוברת לא רק במחסני תחמושת אלא גם בלבבות האיראניים עצמם. מוטב שנעודדם לכך. אחרת נמצא עצמנו עם הישגים דמיוניים, אבל גם עם בעיה מתחדשת.
עו”ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר
