פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שנמאס לו על - כי מחיר הקוטג' עלה ל-7 שקלים. ובזעמו, הוא מחליט לקרוא לחרם על תנובה. חודש לאחר מכן חבורת צעירים מקימים אוהלים בשדרות רוטשילד, ובלא משים מתניעים את המחאה החברתית הגדולה שהרעידה את המדינה לפני 14 שנה. אף אחד לא תכנן זאת ולא היה יכול לחזות את השתלשלות הדברים מאז - את הפגנת חצי המיליון, את הקמת הוועדה הציבורית בעקבותיה, את ההמלצות שיושמו ואת אלו לא. מה הלקח? יוקר המחייה בישראל הטיל עול כבד על החברה בישראל, עד שאירוע מינורי לכאורה הצליח להפוך את התסכול והכעס האישיים לכוח מתפרץ שהלך ותפח לצונמי חברתי. מהעבר השני הייתה ממשלה שהופתעה ואף נבהלה מעוצמת המחאה, לא הצליחה להלביש עליה צביון פוליטי וגם לא למסמס אותה, ובסוף נאלצה להתמודד עם שורשי הזעקה.
תחושת התסכול והזעם חזקה כיום פי כמה: על מלחמה שלא נגמרת ו-50 חטופים שנמקים בעזה; על מילואימניקים שחוקים ומשפחותיהם המותשות אחרי מאות ימים של שירות מייגע; על כך שהממשלה מנסה בו בזמן לקדם חקיקה שתפתור משירות עשרות אלפים שעוד זוכים בתקציבי עתק; על כנסת שמביישת את יושביה; על קרע פנימי שיש מי שדואג להעמיקו; על מדינתנו האהובה שהולכת ומתדרדרת בכל תחום, ואין מושיע. רבים מאוד שותפים לתחושה הזאת, יוצאים לרחובות מדי שבוע, ומשמיעים את זעקתם בכל אפיק אפשרי. אך ללא הואיל – האמת הכאובה היא שקצרה ידה של המחאה בתצורתה הנוכחית מלחולל שינוי.
יש לכך סיבות כבדות משקל: ראשית, עצם הצלחת המחאה להניע עשרות אלפים לפעול משך תקופה כה ארוכה יוצרת שגרה המתגלה כאויבת הגדולה של עצמה, שכן הגדרתית היא חדלה לייצר "חדשות". מה שמעורר עניין הנו תמיד האירוע השונה, החדש, הבלתי צפוי. שנית, תופעות שהיו בעבר בגדר "לא יעלה על הדעת" בכל זאת התרחשו (מנסים לפטר יועמ"שית, מעליבים רמטכ"ל, בכירים בקואליציה קוראים להשתמטות, וכד'), והנה שום דבר לא קרה - השמש המשיכה לזרוח כל בוקר במלאו תפארתה.
הרבה ממה שמחזיק קולקטיב, מדינה, דמוקרטיה, נשען על נורמות לא כתובות, על הבנה משותפת של מה מוסרי ומה לא, מה סביר ומה לא – ברגע שבעלי השררה "מגלים" שבעצם אין דרך לכפות עליהם לקיים נורמות אלו, כי אז המארג שמחזיק את הקולקטיב נפרם. מכאן שהסיכוי שהממשלה תיטה אוזן קשבת למחאה רוטינית הולך ופוחת, גם אם מדובר בחיי אדם שמוטלים על הכף, במעמדה של ישראל בעולם, בנכונות וביכולת של החברה כולה לשאת בעול של מלחמת נצח.
חישובי כלכלנים (ואני ביניהם) המראים כי המשך המלחמה תעלה מיליארדים רבים לא מזיזים לאיש – אולי כי אין לרובינו היכולת לתפוס את משמעותם של סכומים עצומים כאלה, אולי בגלל הסינדרום הנפוץ ש"יהיה בסדר"
רבים שואלים, האם "הם" לא רואים את מה שעלול לקרות אם ממשיכים כך, את ההשלכות החמורות בפן המדיני, הכלכלי, החברתי? עובדה מצערת היא שלרוב לא משנים התנהגות כתוצאה מאזהרות – זה נכון לגבי הפרט כמו לגבי קולקטיב. כל עוד הדברים מתייחסים לעתיד אך בהווה המצב נסבל, חלק ניכר מהציבור יתייחס אליהם כנבואות זעם מופרכות. כך לדוגמא, חישובי כלכלנים (ואני ביניהם) המראים כי המשך המלחמה תעלה מיליארדים רבים לא מזיזים לאיש – אולי כי אין לרובינו היכולת לתפוס את משמעותם של סכומים עצומים כאלה, אולי בגלל הסינדרום הנפוץ ש"יהיה בסדר".
המסקנה היא לא חלילה להרים ידים אלא להיפך: כדי שמחאה תהיה אפקטיבית היא צריכה כל העת להתחדש, להפתיע, ולהסלים ללא אלימות תוך גביית מחיר והצבת איום גובר לשלטון. איך? על ידי קידום מנעד רחב ככל האפשר של צעדים בגישת ניסוי וטעייה, מה שדורש יזמות, יצירתיות והתמדה – סטרטאפ לכל דבר. המפתח הוא בהתנעת דינמיקה של חידוש, הפתעה והתרחבות, בשילוב של כל אפיקי המחאה גם יחד. אף כי כל רכיב כשלעצמו מצטייר אולי כלא אפקטיבי אין לוותר עליו, שכן אין לדעת מראש מהו "הגפרור שיצית להבות", ולא כמה גפרורים יהיה צריך לשרוף, אך ערמת השחת יבשה מספיק כדי שהאש תתפשט בה במהרה.
ההיסטוריה מוכיחה שכאשר ישנו מחד שלטון כושל שכזה אל מול חברה אזרחית נחושה, זו תנצח
ועוד צריך לזכור: הממשלה הזאת יושבת על משענת קנה רצוץ, מסוכסכת בתוכה ומאוסה על מערכות מרכזיות במדינה, ואפילו על רבים מתומכיה. היא מחזיקה מעמד רק על ידי שילוב של הארכת המלחמה, שחיקת הציבור והפחדתו, ודרדור שריה כה עמוק עד כי לא נותר להם עוד מה להפסיד. מנגד, החברה הישראלית הוכיחה בשנים האחרונות יכולת מופלאה להירתם, לקחת אחריות, ולעשות את הדבר הנכון. ההיסטוריה מוכיחה שכאשר ישנו מחד שלטון כושל שכזה אל מול חברה אזרחית נחושה, זו תנצח. ניצחון אין פירושו הכנעה של מחנה היריב, אלא מיגורה של מדיניות כושלת, של תרבות פוליטית עכורה, של פלגנות מכוונת.
ניצחון זה בוא יבוא, מהר מכפי שנראה כעת – "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום!"
