לאחרונה נשמעים קולות מתוך הקבינט המדיני-בטחוני לפיה על ישראל לספח את שטחי יהודה ושומרון. כמובן שמדינות המפרץ מתרעמות על הפרה פוטנציאלית של הסכמי אברהם, ומדינות המערב החותרות להכרה במדינה פלסטינית רואות בכך צעד התגרות מכוון המבוסס על מדיניות ברורה ומוסדרת. הרי ברור שאם ראש הממשלה מדבר בזכות מהלך מדיניות הוא המקדם והדוחף והמוביל לכיוון מדיניות זה.
במקרה הישראלי קשה לומר שכך הם פני הדברים. במסגרת הנתונים שאנו אוספים בפרויקט "תמרור פוליטוגרפיה" מאוד ברור שמדינת ישראל הולכת לקראת מדיניות סיפוח, אך ההליכה לכיוון זה מכוונת מצד מנהיגי מפלגות הימין המתנחלי. נראה ששאר האלמנטים בקואליציה, כולל מר נתניהו, זולגים להחלטת סיפוח מכוחה של אינרציה מוסדית המשקפת את מצבה העגום של מערכת הממשל בישראל.
כאן צריך לקבוע באופן ברור: הציבור הישראלי מעולם לא הצביע עבור סיפוח יהודה ושומרון. הכנסת מעולם לא הכריעה בנושא. הממשלה עד כה נמנעת מהחלטות מפורשות בנושא. ובכל זאת, מחקר שאנו מבצעים מציג תמונה ברורה: ישראל נעה לכיוון סיפוח בפועל, לא כתוצאה מבחירה דמוקרטית אלא כתוצאה מכישלון מוסדי.
"זליגת מדיניות"
מתוך כ-600 פוסטים של ראשי מפלגות ברבעון האחרון, 419 עסקו בניהול המצב הקיים, רק 17 עסקו בסיפוח לעומת 31 פוסטים שעסקו בפתרון שתי מדינות. בוועדות הכנסת, שיח הסיפוח היווה 41% מההתייחסויות הרלבנטיות לנושאי מדיניות ישראל ביו"ש ועזה. במליאת הכנסת 21% מהדיונים תמכו בקו הסיפוח. המסר ברור: המערכת הפוליטית מתרחקת מפתרון שתי מדינות ומנרמלת את הסיפוח ברמת ראשי מפלגות הקואליציה, כל זאת בלי דיון אסטרטגי, או הכרעה המשקפת דיון מלא ורצון מערכתי ברור.
המערכת הפוליטית מתרחקת מפתרון שתי מדינות ומנרמלת את הסיפוח ברמת ראשי מפלגות הקואליציה, כל זאת בלי דיון אסטרטגי, או הכרעה המשקפת דיון מלא ורצון מערכתי ברור
זוהי תופעה שחוקרי מדיניות ציבורית מכנים "זליגת מדיניות" - שינוי הדרגתי במדיניות מבלי החלטה מפורשת, אלא כתוצאה של כשל מוסדי לקבל החלטה מוסדרת מחד ומניפולציות של שחקני קצה מאידך. במקרה הישראלי שחקני קצה הפכו למעצבי סדר היום הלאומי. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר, עם 14 מנדטים בלבד, מצליחים לכוון את המדיניות הלאומית בדרכים שמפלגות גדולות בהרבה לא הצליחו בעבר. הסיבה: בנימין נתניהו נותר ללא חלופות קואליציוניות אמינות. בשיטת הממשל הישראלית כשאין לך עם מי להקים ממשלה, אתה נתון לרחמי השותפים הקיימים - גם אם הם הקיצוניים שבהם.
הנתונים מספרים את הסיפור: ב-2023 קיבלה הממשלה 12 החלטות התומכות בסיפוח. כאשר המחנה הממלכתי הצטרף לקואליציה - ההחלטות הופסקו. כאשר עזב - הן התחדשו. זה לא מקרי. זהו מנגנון פוליטי שבו הסיפוח מתבצע רק כאשר אין מעצור קואליציוני. גם דרעי, מנהיג מפלגה חרדית שמעולם לא הייתה סיפוחית, פתאום מצייץ על סיפוח. למה? כי במשחק הקואליציוני הנוכחי, המחיר של אי-ציות לסדר היום המתנחלי הוא חזרה לאופוזיציה. האופוזיציה, מצדה, מפוצלת ולא מצליחה לגבש חלופה. ניתוח של עמדות מנהיגי מפלגות האופוזיציה מראה שקל יותר להרחיב את הקואליציה הנוכחית מאשר להקים קואליציה שתתמוך בהיפרדות או ברעיון שתי המדינות. זהו מעגל קסמים המאפיין שיטת ממשל פרלמנטרית רב-מפלגתית: חוסר יכולת להקים חלופה מחזק את כוחם של הקיצוניים הקיימים.
מעוז רוזנטלצילום: יח"צהתוצאה מדאיגה: ישראל נעה לכיוון סיפוח לא כי החברה הישראלית ומרבית נציגיה החליטו על כך, אלא כי מבנה המערכת הפוליטית מאפשר לשחקני קצה לכפות את רצונם על המכלול. זהו כישלון דמוקרטי קיצוני - המערכת הפוליטית חוטפת את רצון העם.
כאשר מדינה מגיעה ליעדים אסטרטגיים שאף אחד לא בחר בהם במודע, זה לא סתם כישלון פוליטי - זהו כישלון במהות הדמוקרטית. כשלי שיטת הממשל הנוכחית מחייבים טיפול שורש ובמהרה.
ד"ר מעוז רוזנטל הוא ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז האקדמי הרב-תחומי, ירושלים ועמית מחקר בקבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה.
