עומר ונקרט כינה את אחד משובי החמאס "צנון" בגלל המרירות שלו. יום אחד, אחרי שמונה חודשים בשבי, "צנון" הפך ממריר לאלים. הוא פתח את דלת הצינוק שבו עומר הוחזק ובעט שלוש פעמים בראשו ופעמיים בגבו. "צנון" אמר לעומר שזה העונש שלו על כך שהביט בו. למחרת דרש ממנו לעשות מאות שכיבות סמיכה וכפיפות בטן. בשלב מסוים עומר התשוש התמוטט. "צנון" ירק עליו וקילל אותו, ובהמשך גם חבט בו עם לום. ההתעללות הזאת המשיכה לאחר מכן, גם ביום הולדתו ה-23 של ונקרט. במהלך ההתעללות הזאת הוא הבין את "הסיבה": "צנון" סיפר שאביו נהרג בפעילות של צה"ל.
בחודש שעבר ונקרט שוחרר מהשבי, אחרי שאיבד יותר מ-35 ק"ג ממשקלו. ונקרט, ושורדי שבי אחרים, מספרים שלתקיפות של צה"ל ברצועת עזה היו השלכות ישירות על היחס שקיבלו בשבי. "צריכה להיות הבנה בין כל אנשי הממשלה והצבא שלכל החלטה, משפט ומילה שלהם יש השפעה ישירה וברורה על הגורל שלנו", אומר ונקרט על החטופים בריאיון לוול סטריט ג'ורנל. "אני אומר 'הגורל שלנו' מכיוון שאנחנו עדיין שם".
מאז חזרתו מהשבי פועל ונקרט לשחרור החטופים שעדיין בעזה. הוא נפגש עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ועם חברי כנסת, ושוחח בטלפון עם חברים במשלחת למשא ומתן. ונקרט אומר כי במשך מחצית מתקופת השבי הוא הוחזק עם אביתר דוד וגיא גלבוע דלאל, ומרגיש אשמה על כך שהוא שוחרר והם עדיין שם. "מה הסיבה שאני כאן ואביתר וגיא לא נמצאים איתי עכשיו?", הוא שואל בריאיון בבית משפחתו בגדרה.
ונקרט נחטף ממסיבת הנובה. כשהירי מעזה התחיל הוא רץ למיגונית יחד עם כ-40 אנשים אחרים. רק 12 יצאו ממנה בחיים. כשהמחבלים התקרבו למיגונית הם השליכו אליה רימונים, ובהמשך החלו לשפוך דלק. ונקרט, שהסתתר מתחת לגופות, יצא החוצה, דרך האש. המחבלים חיכו בחוץ. הם הפשיטו אותו, קשרו את ידיו מאחורי גבו והשליכו אותו לטנדר. כשהגיע לרצועה הוא נלקח למנהרות של חמאס, ויצא מהן רק אחרי 505 ימים.
בהתחלה הוחזק ונקרט עם חטופים תאילנדים ועם ליאם אור, שנחטף מקיבוץ רעים. אור והתאילנדים שוחררו בעסקה הראשונה, בנובמבר 2023. ונקרט הועבר לאחר מכן למנהרה אחרת, שם נשאר עד השחרור שלו. במשך מחצית מהזמן הזה – 197 ימים, לפי הספירה שלו - הוא היה לבד. "הייתי בטוח שאחרי שבועיים אני אשתגע לגמרי", הוא אמר. כדי להעביר את הזמן הייתה לו שגרה: במשך כמה שעות ביום הוא צעד ב"מסדרון" הצר במנהרה, דיבר לעצמו ושר שירי ראפ בעברית. עומר, שניהל מסעדה לפני שנחטף, ניסה לחשוב על דברים שישמחו אותו, כמו על המשפחה שלו ועל המסעדות שירצה לפתוח ביום מן הימים. הוא גם דיבר אל אלוהים.
בחודש מאי, כשישראל נכנסה לרפיח, השובים שלו החלו להכות אותו בצורה קשה יותר. מצבו הנפשי הלך והתערער. יומיים לאחר מכן דלת המנהרה נפתחה והמחבלים נכנסו עם שלושה גברים. "מה קורה אחי?", אמר אחד מהם בעברית. השלושה היו דלאל, דוד וטל שוהם, שהוחזק איתם מאז שנחטף. ונקרט מספר שבשבי הם הפכו לאחים. "אם לא היה מביאים אותם הייתי מסיים במצב קטטוני", הוא מספר.
4 צפייה בגלריה
טל שהם בריאיון לפוקס ניוז. שורדי השבי נלחמים על שחרורם של החטופים שנותרו מאחור
(צילום: מתוך fox news)
כשישראל הפסיקה את העברת הסיוע לעזה החטופים קיבלו הרבה פחות אוכל. דוד ושוהם היו חלשים והתקשו לזוז. הפחד הכי גדול של ונקרט היה שצה"ל ינסה לחלץ אותם. השובים שלו החזיקו לצידם פצצה כדי להרוג אותם אם חיילי צה"ל יתקרבו. שורדי שבי אחרים העידו על מקרים דומים, שמדגישים לדבריהם שמו"מ הוא הדרך היחידה לשחרור חטופים. בהמשך ונקרט ושאר החטופים שמו לב שהשובים דיברו לעיתים קרובות על סיכוי להפסקת אש, וכמות האוכל שקיבלו עלתה משמעותית. האלימות לא נפסקה.
לפני שחרורו המחבלים הוציאו את עומר מהמנהרה כדי שיראה את ההרס בעזה. "זה לא היה קל לראות את זה, כמו שלא היה קל לראות את המראות במיגונית ב-7 באוקטובר", הוא אומר. במשך יומיים הוא והמחבלים צילמו אותו וחטופים נוספים לסרטוני תעמולה.
ביום שבו נחתם הסכם הפסקת האש ונקרט הבין מהשובים שלו שהוא ושוהם ישוחררו – אך דוד ודלאל יישארו בעזה. הארבעה התכוננו לרגע שבה יופרדו. כשהוא הגיע היו להם בקושי שתי דקות להיפרד, והתחבקו. "הבטחתי להם שאעשה כל מה שאני יכול כדי להבטיח שהם יחזרו הביתה בהקדם האפשרי", מספר ונקרט.
ונקרט שוחרר ב-22 בפברואר. בזמן שנדרש לקחת חלק במופע האימים של חמאס, הוא ראה את דוד ודלאל במכונית סמוכה. הם נופפו זה לזה. בהמשך פרסם חמאס סרטון מזעזע שבו צופים השניים בשחרורו ומתחננים שגם הם יחזרו הביתה. הרגעים האלה רודפים אותו. "זה מצב שיכול לטלטל אותם – לראות מישהו שהיה איתם במשך 250 ימים הולך הביתה והם נשארים מאחור ולא יודעים מה יקרה", הוא אומר. כעת הוא נלחם על שחרורם. "שחרור החטופים צריך להיות בעדיפות עליונה. לא השמדת חמאס, לא הרס התשתיות. חזרת החטופים: כך תימדד ההצלחה של החזרה למלחמה".
