מירב, אמא של עוז דניאל // דלית, אמא של עידן שתיוי
"זו לא דרכו של עולם לקבור ילד. זו גם לא דרכו של עולם להיאבק על הזכות לקבור אותו"
ב-25 בפברואר 2024 התבשרה משפחת דניאל כי עוז, השריונר שנחטף עם שלושת חבריו לטנק, נפל ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי חמאס. כמה חודשים לאחר מכן, באוקטובר 2024, קיבלה גם משפחת שתיוי את הבשורה המרה: עידן, שהגיע למסיבת הנובה, נחטף כחלל. "עדיין יש לי תקווה שזו טעות", מודה דלית שתיוי, אמו. "אי-אפשר להסביר את ההרגשה של להיות אמא של חלל חטוף, זה בלתי נתפס. אני מתחילה עם זה את היום, והולכת לישון עם זה. מסתכלת על התמונה שלו, מדברת אליו, אומרת - חיים שלי, איך זה יכול להיות? הוא ילד של אמא, עברנו הרבה יחד והילדות שלו הייתה לא קלה. אבל הוא הגיע למקום הטוב שלו, למד משהו שהוא אהב, עמד לעבור לגור עם החברה שלו. ועידן אף פעם לא היה ילד שגרתי, בגלל זה יש לי איזו תקווה שהוא יפתיע אותנו ויחזור, כי הוא תמיד מפתיע, והוא ילד חזק".
גם מירב, אמא של עוז, מחזיקה בליבה תקווה שאולי נפלה טעות. "אנחנו ביצענו קבורה, וישבנו שבעה. קברנו אלונקה ספוגה בדם של עוז ואפוד של מישהו אחר שהיה עליו את הדם שלו. ולמרות זאת, ולמרות שאמרו לנו שזה 100% ודאי, אני עדיין לא מעכלת. כמו דלית, יש שביב של תקווה. אולי היה נס. אני לא חיה באשליה, אבל המעגל לא נסגר, לא הביאו לי אותו, ובגלל זה אני גם לא בתהליך אבלות. עוז חייל, ואם הוא היה נופל בקרב ונטמן כמו שאר החיילים שאיבדנו, היינו נמצאים היום כמשפחה במקום אחר. זו לא דרכו של עולם לקבור ילד, וזו גם לא דרכו של עולם להיאבק על הזכות לקבור אותו.
"עוז היה כולו לב אחד ענק. הוא כיבד כל אדם באשר הוא. ידע להעריך כל דבר, מאז שהוא היה קטן. הוא אהב אנשים וידע להכיל את כולם. בשבעה הגיעו אלינו כל כך הרבה חברים שלא הכרנו, וסיפרו לנו סיפורים עליו. משפט הסיום של כולם היה - עוז היה החבר הכי טוב שלי. הוא בסך הכל היה בן 19 וחצי בנופלו, איך הוא הספיק? חשוב לי שיידעו מי זה עוז, שאני גאה בו, שזכיתי להיות אמא שלו. קיבלתי מתנה, אמנם לזמן קצוב, אבל באמת קיבלתי מתנה".
גם עידן נגע בהרבה אנשים, והציל חיים עד לרגעיו האחרונים. "בנובה, כשכולם ניסו להימלט, עידן התנדב להסיע מישהו שהוא לא הכיר. הוא ראה שהוא לא כשיר לנהוג. הוא משהו אחר, בשקט שלו, בשתיקה שלו. הוא לא היה צריך לדבר במילים, מספיק שהוא היה מסתכל עליי והייתי מבינה מה הוא מרגיש. שבועיים לפני שנחטף עידן כתב לי ברכה, ואני לא אגיד שהיא צוואתו אבל אני משתדלת לחיות לפיה. הוא כתב לי שהוא מאחל לי להיות מאושרת, לעשות דברים שאני אוהבת, ואני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה בשבילי, אז אני מנסה לעשות את זה עכשיו. לבחור בחיים בשבילו ובשביל שני האחים שלו. גם כשאני נשברת, אני מדברת איתו וקמה. אני נשאתי את עידני ברחמי, ילדתי אותו, הוא חלק ממני כמו כל אחד מהילדים שלי, ועכשיו מהמשולש נשארו לי שניים. וגם אני חטופה איתו, עד שהוא יחזור ושאני אקבור אותו כמו שצריך, או שהוא יחזור בחיים, אמן. עד אז, זה לא ייגמר".
וכעת נאבקות מירב ודלית, לצד משפחות 33 החללים הנוספים, על השבתם של כולם. "לפני שנולדו לי התאומים עוז והדר, היו לי אחיינים שאני מאוד אוהבת. חשבתי אם אוכל לאהוב את הילדים שלי באותה הצורה. ואז הם נולדו, וזה משהו אינסופי", נזכרת מירב. "אנחנו, האמהות של החטופים, קרובות ‑ ואני מרגישה שכולם הם סוג של ילדים שלי. עם כל חטוף שחוזר, אני מתרגשת כמעט כמו האמא. אבל אני גם עוברת טלטלה לא פשוטה, אני מרגישה שמישהו דוקר אותי באיזו סכין, כי אני כבר לא אזכה לחבק את עוז. ואני גם מפחדת, מפחדת להגיע למצב של משפחת גולדין. זה מנעד ענק של רגשות. אני מסכימה עם זה שהחטופים החיים צריכים לחזור ראשונים, כי אני יודעת שכל שנייה שהם שם הם בסכנה. אני לא רוצה שעוז יחזור על חשבון מישהו שחי, אבל אני מבקשת להיאבק על כל החטופים שנשארו בשבי. עוז, לשמחתי, לא סובל. אני חושבת שהוא נמצא בעולם טוב יותר, אבל קשה לי עם זה שהגוף שלו נמצא אצלם, אצל החלאות האלה. הוא נפל בזמן שהוא מילא תפקיד, להגן על המולדת, הוא נשבע להקריב את חייו והוא אכן עשה את זה. עוז ניסה לחטוף רימון מהמחבלים, והם ירו בו. אז כמו שהוא נשבע למדינה, המדינה מחויבת אליו גם כן. אני מנסה לא להתעסק בכעס, זה שואב ממני אנרגיות, אבל יש לי רק בקשה תמימה, של אמא, להחזיר אותו לקבורה בישראל".
גליה, אמו של אביתר דוד // מירב, אמא של גיא גלבוע דלאל
"יש כאלה שאמרו לנו שגיא ואביתר נראים בסדר. אבל אנחנו רואות מה שאף אחד לא יכול לראות"
גיא גלבוע דלאל ואביתר דוד מכירים מילדות. סוף השבוע ההוא, באוקטובר, היה מתוכנן חודשים מראש, ומסיבת הנובה שאליה הגיעו ביחד הייתה החלק שהכי חיכו לו. זו הייתה אותה המסיבה שממנה הם נחטפו לעזה.
"להיות אמא של גיא זה להיות מבורכת", אומרת מירב גלבוע דלאל. "עברתי הרבה טיפולים בשביל ללדת, וגיא הגיע אחרי שבע הפלות. הוא בחר בי, הוא אמר שהוא לא מוכן להשתחרר מאמא כזאת, וזאת מערכת היחסים שלנו. אני החלטתי שאני האמא הכי טובה בעולם. זה היה לי ברור. והאמא הכי טובה בעולם ‑ היא הרי מגוננת על הילדים שלה, זאת אמא לביאה. גיא יודע שלא משנה מה הסיטואציה שבה הוא יהיה בחיים, אני אהיה בשבילו, כל עוד הוא רוצה בי. ועכשיו, עכשיו אני בטוחה שהוא רוצה, ואני לא יכולה להיות שם".
עם התחושה של מירב מזדהה גם גליה דוד, אמו של אביתר. החברות ארוכת השנים ושותפות הגורל הכואבת הפכה גם את שתי המשפחות שלהם למשפחה אחת. "בכל בוקר אני צריכה לצבוט את עצמי מחדש כדי להבין שאני בתוך הסיטואציה הזאת. זה בלתי נתפס. אביתר גר בבית, וזה ילד שלא משנה מה השעה ביום, כשנפגשים - זה חיבוק. מאז שהוא נחטף אני לא מבשלת, לא מסוגלת. הוא הטועם שלנו בבית", היא מספרת. "אנחנו כל כך הרבה זמן בתוך הטראומה הזו, והזמן לא מרפא שום דבר. הפצע רק הולך ומעמיק. גנבו לנו את הילדים, ואנחנו מחכות שיחזירו לנו אותם".
לאחרונה פירסם חמאס סרטון נורא ובו נראים אביתר וגיא צופים ב"טקס" שחרור חטופים בעזה, ומתחננים מול המצלמות לא להישאר מאחור. "היו כאלה שאמרו לנו 'הם דווקא נראים בסדר'", משתפת גליה. "אנחנו מכירות את הילדים האלה. אנחנו הסתכלנו להם לתוך העיניים, ראינו את העיגולים השחורים, את המצוקה בניואנסים שבין המשפטים, בנשימה, כשהם החזיקו את הפנים בידיים. אנחנו ראינו מה שאף אחד לא יכול לראות, כי הם הילדים שלנו. והמצוקה שלהם היא כל כך גדולה".
הסרטון האכזרי שפרסם חמאס
אחיו של גיא גלבוע דלאל, בריאיון לאולפן ynet הבוקר
(צילום: ירון ברנר)
"הבנו שכנראה עשו להם את כל המשחק, אמרו להם שגם הם משתחררים", מוסיפה מירב. "נתנו להם לאכול, סיפרו אותם וקילחו אותם, נתנו להם לגעת בחופש. זה באמת באמת פשע. לא שמענו ולא ראינו את הילד שלנו יותר מ-500 יום. ואני רואה שהילד שלי במצוקה ולא מסוגלת לעזור לו. אני נוטה להאמין שגיא יותר חזק ממני, כי אני בטוחה שהייתי מאבדת את השפיות. כל כך רצינו שאביתר וגיא יהיו יחד, שבתוך כל המצב הנוראי הזה הם ייתנו את הכוח אחד לשני, אבל כמה כוח עוד נשאר להם?".
הסיפורים שהן שומעות מהשבים לא מקלים על הדאגה. "אנחנו יודעות מהשבים שהם נמצאים בתת-קרקע", מפרטת גליה, "30 מטר מתחת לפני האדמה. חלל ברוחב של מטר ובאורך של כמה מטרים, עם ארבעה מזרנים ובור לצרכים. הם באמת חיים בתוך החרא של עצמם. הם עוברים התעללות פיזית ונפשית. לראות את הסרטון הזה, זה פירק אותנו. שתי המשפחות פשוט התפרקו. אני זוכרת שביום ההולדת הראשון שציינו לאביתר כשהוא היה בשבי, בדצמבר 2023, אמרתי למירב שכואב לי הרחם. כאב פיזי חד. כשיצא הסרטון זה קרה שוב".
את הכאב הזה, הפיזי, מרגישה גם מירב. "אני אחרי ניתוח לב פתוח. נשבר לי הלב, תרתי משמע. וגם לי פתאום יש כאבים נוראיים ברחם, למרות שאני כבר לא בדיוק מקבלת מחזור. הגעגוע הוא פיזי. עד הרגע שבו אוכל סוף-סוף לחבק אותו, להסניף אותו, להגיד לו ‑ 'חיים של אמא, אתה בבית!'. ואני מדמיינת את זה, אני מדמיינת לו עתיד, מדמיינת את החופש של הילדים האלה, של שתי הנשמות הגבוהות האלה שיחזרו וימנפו את החיים שלהם ויעשו עם זה רק טוב. וכן, לפעמים כשאני מדמיינת את גיא ומדברת איתו, יוצא לי לדמיין אותו נגיד בחופה, כשאילן (אבא של גיא - י"צ) ואני לצידו. זה הזוי, ורחוק, אבל אני אמא ואני רוצה את הכל בשבילו. רק שיחזור".
"הילדים האלה הלכו לפסטיבל של שלום ואהבה", מסכמת גליה. "הם קנו כרטיסים שלושה חודשים מראש. הם ידעו שהמסיבה פתוחה לכל אדם. הם הלכו למקום עם לב פתוח. הילדים האלה צריכים לחזור הביתה".
ענת, אמא של מתן אנגרסט // ויקי, אמא של נמרוד כהן
"זה נהיה נורמלי שחיילים הם בסוף, שאפשר לוותר עליהם. ילדים אחרים השתחררו, וגם להם מגיע"
"ללוות ילד לבקו"ם זאת התרגשות עצומה", נזכרת ויקי כהן, אמו של השריונר החטוף נמרוד כהן. "זה שלב של פרידה מהבית, של מעבר מהחיים בחממה לחיים בעולם. כשנמרוד התגייס, לא בכיתי", היא מספרת. "אולי הייתה איזו דמעה של התרגשות, אבל אני מאמינה שכל אחד מילדיי צריך למצוא את הדרך שלו בעולם, ואני אעמוד מאחורי הבחירות שלו, אתמוך ולא אחנוק". באותו היום בלשכת הגיוס, גם בסיוטים הגדולים ביותר אי-אפשר היה לדמיין את מה שקרה כמה חודשים לאחר מכן. נמרוד נחטף לעזה, עם שלושת חברי צוות הטנק שלו ‑ עומר נאוטרה, עוז דניאל ושקד דהן. נמרוד היה היחיד ששרד את החטיפה.
מטנק אחר נחטף מתן אנגרסט, וגם הוא עדיין בשבי. "להיות אמא של חייל זה דבר ראשון להתגעגע", משתפת ענת, אמו. "זה לחכות לסופי השבוע, שבהם הוא נכנס הביתה על מדים ומכניס איתו את האור. מתן היה ישר יוצא לחדר הכושר של הבניין עם חגי (אבא שלו ‑ י"צ), יוצא למשחק עם האחים שלו עדי ואופיר. כשהוא נמצא בבית, המנגל עובד שעות נוספות. מאז שהוא לא נמצא אנחנו לא עושים ארוחות. הכל קשה יותר".
נמרוד ומתן לא הופיעו ברשימת החטופים ההומניטריים שהשתחררו בשבועות האחרונים. הם חיילים, ולכן ויקי וענת יודעות שייאלצו להיאבק עוד הרבה עד שיזכו להתחבק איתם. "מתן הוגדר פצוע קשה. הוא נחטף ורואים בסרטונים שהוא מעולף. ראש הממשלה הבטיח לנו שפצועים הם הומניטריים, ללא קשר לקטגוריות. שאלתי אותו - 'אם חמאס יתעקש?' והוא ענה, 'אז אני אתעקש יותר'. בסוף, אנחנו גילינו מהתקשורת שהוא לא ברשימה. הוא נדחק לסוף. הוא חייל שיצא להגן על המדינה, הלך לחיל קרבי בלב שלם עם הערכים שהוא גדל עליהם ‑ ערבות הדדית ולא מפקירים פצועים בשטח. על זה הוא גדל. ובסופו של דבר, זה בעוכריו. הוא יצא להגן על המדינה והמדינה מחזירה לו הפקרה. נהיה נרמול שחיילים הם בסוף, שאולי גם אפשר לוותר עליהם. ואני צופה בילדים בגיל שלו, ילדים לאמהות אחרות, שהשתחררו, שחוזרים לרקוד, אבל הוא עוד שם וסובל. אם להם מגיע, אז גם לו מגיע. הוא הילד שלי, ובזמן שאמהות אחרות יהיו עם הבן שלהן בפסח, אני אשאר עם כיסא צהוב ותמונה".
לאחרונה התוודעו האמהות שוב לתנאים הקשים שבהם הבנים מוחזקים, והתסכול רק הולך וגדל. "היינו השבוע אצל ההורים של יהודה (אבא של נמרוד ‑ י"צ) במושב בעוטף", מספרת ויקי, "זה מרחק נגיעה ממנו. והוא עמוק מתחת לאדמה, ואני לא יכולה להגיע אליו. אנחנו אמהות. נעשה הכל בשביל להגן על הילדים שלנו, הם היו איתנו ברחם תשעה חודשים, ילדנו אותם, הם יצאו מאיתנו. ויש בינינו קשר מיוחד ואמיץ. אנחנו לא נוותר עליהם, אנחנו נעשה הכל בשבילם. זה מקומם שהגענו עד הלום, יותר מ-500 יום, ויש לנו עדיין ממשלה שלא רוצה להביא אותם. אנחנו נלחמות עליהם, מתפללות לעזרה מגורמים חיצוניים, מבקשות שיחזירו לנו את הבנים שלנו. זה אבסורד".
כל אחת מהאמהות מנהלת מאבק מסוג שונה, אבל המטרה אחת - להחזיר את הבנים. "כל אחד במסגרת המשאבים שיש ברשותה, ביכולות, במה שהיא גם מתחברת שנכון והיא חושבת שנכון", אומרת ויקי. "אין קו אחיד לכולם, אבל חייב להיות שיתוף פעולה, כי הביחד שלנו הוא כוח".
"מאבק של אמא זה אחרת, זה שונה", ממשיכה אותה ענת, "אמא מוכנה להתחלף, להקריב את עצמה בשביל הבן שלה. זה חיבור מחבל הטבור, איבר מהגוף שלי". השבוע, משפחתו של מתן התירה לפרסום תיעוד שלו מהשבי. "אני ראיתי שהניצוץ והאופטימיות של מתן בעיניים הפכו לשבר גדול. הוא מפוחד, מוקף מחבלים. הוא עבר חקירות בייסורים, והמבט שלו... העיניים שלו זועקות 'הצילו, אני בגיהינום'. הן זועקות אליי, ואין לי איך לעזור לו, אין לי איך לנחם אותו, חוץ מלמסור לו בראיונות שאנחנו בסדר, נלחמים עליו. שלא ניתן לו להישאר לסוף כי הוא חייל שבחר להילחם על המדינה שהוא אוהב".
"אמא היא עמוד התווך, ואני מנסה להחזיק את המשפחה כדי שלמתן תהיה קרקע יציבה לחזור אליה. התכנים בבית הם הזויים וקשים. תמיד היה חשוב לי לגונן על הנפש שלהם, ועכשיו הכל בצד - כל העקרונות של החינוך שלנו, הכל מוזנח למען מטרה אחת. ואני מדמיינת את הרגע שאני אראה את מתן שוב, זה נותן לי את הכוח להיאבק עליו. אבל ככל שהוא יהיה שם יותר זמן, השיקום יהיה עוד יותר קשה. הנפש הולכת ונרצחת בכל יום כשהם שם".
