באחד הימים, כשצעדתי ברחוב עזה בירושלים, נתקלתי במראה מטריד: מתברר שהשלטים האלקטרוניים בתחנות האוטובוס לאורך הרחוב הושחתו. הצגים הגבוהים שאמורים לבשר לנוסעי התחבורה הציבורית מתי האוטובוס יגיע כוסו במדבקות עם מסרים פוליטיים.
חשבתי לעצמי - מה המשמעות של המעשה הזה. הרי ראש הממשלה אינו משתמש בתחבורה ציבורית. לנתניהו לא אכפת מתי אוטובוסים צפויים להגיע לתחנה. מדובר בצעד מחאתי שאינו מפריע כלל לראש הממשלה, אלא פוגע אך ורק באזרחים פשוטים.
זוהי רק דוגמה מייצגת לתופעה רחבה יותר. אני מתגורר במרחק דקות הליכה אחדות מבית ראש הממשלה ברחוב עזה, ויכול להעיד שבימים אלה, המחאה באזור חצתה את הגבול שמעבר לו היא כבר אינה מעוררת כמעט דבר מלבד אנטגוניזם.
ההתעוררות של תושבי שכונת רחביה וסביבתה בפרט, וירושלים בכלל, מורגשת היטב. בתוך יממה בלבד הצטרפו 1,500 איש לקבוצות וואטסאפ שנשאו תחילה את השם "ירושלמים נגד הפגנות" – בהמשך שמן שונה ל"ירושלמים נגד אנרכיה" – והמספרים רק ממשיכים לעלות.
הדיוק בשמות הקבוצות חשוב. אל תטעו, בין החברים בהן יש גם מי שאינם ימנים ואינם תומכים בממשלה הנוכחית. הם אינם מתנגדים לזכות להפגין, שהיא זכות יסוד בדמוקרטיה; ההתנגדות היא ספציפית להפגנות שעוברות על החוק ופוגעות באופן לא מידתי בחיי התושבים. בינתיים התעוררות התושבים הביאה כבר לדיון בנושא במועצת העירייה, ולפתיחה של רחוב עזה לתנועה לפחות בחלק משעות היום – אבל הבעיה עדיין קיימת ומורגשת היטב.
אני מתגורר במרחק דקות הליכה אחדות מבית ראש הממשלה ברחוב עזה, ויכול להעיד שבימים אלה, המחאה באזור חצתה את הגבול שמעבר לו היא כבר אינה מעוררת כמעט דבר מלבד אנטגוניזם
כבר תקופה שההפגנות באזורנו ממררות את חיי התושבים, מילדים ועד קשישים, שלא לדבר על פגיעה בעסקים שלא ברור מי יפצה אותם. רעשי צעקות במגפון, תופים וצופרים חודרים אל תוך בתי השכונה ומפריעים את מנוחת התושבים לאורך היום; ונדליזם, לכלוך וקריאות הסתה נהפכו לשגרה. לכך מתווספת כמובן תופעת חסימת הכבישים ברחבי הבירה, שמעבר להיותה עבירה פלילית היא גם מסכנת חיים. בזמן החסימות אמבולנסים לא יכולים לעבור בכבישים, וקשישים נאלצים ללכת ברגל מרחקים ארוכים או להימנע מיציאה מבתיהם.
עוברים על החוק שוב ושוב
הקיצוניים והאלימים מבין המפגינים מוציאים שם רע למחאה. בעיניי לא סביר שמפגינים המתיימרים להעלות על נס את שלטון החוק יעברו על החוק שוב ושוב. ההתעקשות להפגין דווקא בסביבת רחוב עזה, במקום לעשות זאת ליד הכנסת למשל, אינה מובנת. היא בוודאי לא מוסיפה אהדה למחאה. המפגינים נמצאים שם גם כשראש הממשלה כלל אינו נמצא בבית, והרחוב – ציר תנועה מרכזי – נחסם לתנועה גם כשמפגינים בו אנשים ספורים. חוסר האיזון בין חופש ההפגנה של מעטים לחופש התנועה וזכויותיהם של רבים זועק לשמיים, אבל המשטרה סלחנית כלפי הפרות הסדר וחסרת שיניים, העירייה לא שומרת על זכויות התושבים ומערכת המשפט אינה נוקפת אצבע.
צעדת מחאה בקריאה לשחרור החטופים ברחוב עזה בירושלים
(צילום: אלכס גמבורג)
הפגנות צריכות להתקיים באזור הכנסת, לא בלב שכונת מגורים. נושא ההפגנה כלל לא רלוונטי. היום מדובר בהפגנות בעד עסקת חטופים, נגד פיטורי ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה או בעד הפלת הממשלה – ומחר אלה יכולות להיות הפגנות חרדים נגד הגיוס. כל אחד וציפור הנפש שלו. רחוב עזה בירושלים הוא מקרה מבחן, ומערכת אכיפת החוק צריכה להבהיר שללא קשר לנסיבות, חובה להימנע מפגיעה לא מידתית באזרחים ומשיבוש מתמשך בשגרת חייהם. אחרת, כל קבוצה פוליטית תוכל לפגוע כך בשגרת החיים ולהפר את הסדר הציבורי כאוות נפשה, ללא שום איזונים ובלמים. לא ייתכן שאנשים ישקלו לעבור דירה בגלל מפגינים חסרי התחשבות או כבוד לחוק שנתקלים ברפיסות מצד הרשויות.
בוקר אחד גילינו אני ואשתי שהמקום ברחוב הרצוג שבו החנינו את המכונית בערב נהפך לזירת הפגנה סוערת ביום שלמחרת. נכנסתי למכונית וביקשתי מהמפגינים שיפנו לי את הדרך, ללא הועיל. איש אחד עם הכיתוב "סיוע נפשי" על חולצתו התאמץ בעיקר לייאש אותנו ואמר: "זה לא יקרה, אתם לא תצאו מפה היום". לפתע קבוצת מפגינים נדחפה קדימה, פרצה את המחסומים וניסתה לרוץ לכיוון בית ראש הממשלה. בתגובה, השוטרים החלו להדוף אותם.
שמואל מוניץאורי ברקתבאותם רגעים ישבנו בתוך המכונית. מכת"זית החלה להתיז סילוני מים כדי להדוף את המוחים. דקות אחרי שהחלפנו בינינו צעקות, סימנתי למפגינים שהם יכולים להסתתר מאחורי המכונית שלי מפני זרם המים העוצמתי. אחרי הכול, כולנו אחים. נשארנו תקועים במהומה. רק כשאשתי צלצלה למוקד 100 על סף בכי, אחד השוטרים התפנה לחלץ אותנו מלב התוהו ובוהו.
כולי תקווה שמבעד למטרותיהם הפוליטיות, המוחים יצליחו לשמוע גם את זעקת האזרחים הפשוטים שגרים בירושלים. אחרי הכול, איש לא היה רוצה שייכנסו לסלון ביתו ויקימו בו מאהל מחאה.
