גפני שלום.
בימים כתיקונם הייתי פונה אליך כ"גפני ידידי". עבדנו בכנסת ה-20 בצורה יוצאת דופן ממש. לא הייתי היחידה שזכתה לשתף איתך פעולה. ניהלת את ועדת הכספים בצורה מעוררת התפעלות, ראית תמונה כוללת של צורכי החברה הישראלית וגם של המגזר החרדי. לא התנהגת כאילו האחד בא על חשבון השני. היית עסוק בחיזוק התעשייה הישראלית, הפריפריה והחברה בישראל, ויותר מכל דבר אחר, אפשר היה להרגיש שאכפת לך. זה לא שלא התווכחנו והתמקחנו - על ענייני תקציב וכספים קואליציוניים, ועל כל מיני נושאים שהובאו בפני ועדת הכספים וגם במליאה.
אבל בוויכוחים הכי קשים, והיו כאלה, לא הרגשתי שיש בינינו תהום. היה בינינו כבוד אמיתי של אנשים שלא מנהלים אותו אורח חיים, אבל יש חוט בלתי נראה שמחבר בינינו. אני זוכרת איך פעם במליאה, כשדיברתי על גיוס חרדים, היית בדרכך החוצה. כשפניתי אליך וביקשתי שתקשיב לדבריי, נעצרת והקשבת. לא חשבתי ששכנעתי אותך בדבריי, אבל לרגע היה שם דבק כמו בבדיחות "לימודי הליבה" שלך - שהרי אף אחד מאיתנו לא הטיל ספק ביכולת שלך לעשות חשבון כהלכתו. כל שקל ושקל ראית, אבל אז, זה לא היה רק בהסתכלות מגזרית אלא גם.
והימים האלה, גפני, הם הכול חוץ מימים מתוקנים, והגיע הזמן לומר לך איך זה נראה כשמסתכלים באקווריום הזה שנקרא "הכנסת". זה לא מכתב נוסטלגי, אלא פנייה למי שאני יודעת בוודאות שיש לו גם לב וגם ראש.
לרגע אחד אני שמה את סוגיית הגיוס בצד. מודה. שנים נמניתי עם מי שסבורים שאפשר למצוא מתווה שירות שיש בו פעילות אזרחית משמעותית, ושהצטרפות הגברים החרדים לשוק העבודה היא העניין הקריטי ביותר. זה לא המצב. אבל לא היחס שלך או שלכם לגיוס שבר אותי. גם לא ההתנהגות הבזויה המתמשכת של יצחק פינדרוס - אתה לא אחראי על הסגנון שלו.
ח"כ משה גפני מתווכח בוועדת הכספים עם משפחות שכולות
(צילום: ערוץ הכנסת)
אלה היו הפנים ההמומים של אייל אשל, אבא של רוני, שמוביל עם רבים אחרים את הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית. הפנים של אמא של עידו אדרי, שאומרת לך שהיא מקווה שיהיו לה נכדים, או של אורית, אמא של גיא לוי, שמבקשת שתסתכל בעיניה, בעיניו של בנה שתמונתו ניצבת על שולחן הועדה.
הפנים של ההורים השכולים, גפני, יום-יום מול פניך. ברור לי כמה זה קשה, אני לא חושבת שזה עובר לידך.
מה קורה לך גפני?
אבל משהו בך, ודאי אחרי 7/10, אטום. מתי זה קרה גפני? מתי הייתה הנקודה המדויקת שבה הפסקת להיות מסוגל להסתכל להורים, לבני המשפחות האלה בעיניים?
תוך כדי הדיון המורכב, כשכולם עוד המומים, מפציע הפוליטיקאי האנושי שהכרתי, מתרומם בכיסאו כמי שיוצא סוף-סוף לקרב ואומר בקול: "חטופים זה הצלת חיים". שמעתי שבשבוע שעבר יצא ממך משפט כמו: "אבל רציתם חטופים"… אני מכירה אותך, גפני, אתה מבין מצוין שצריך חטופים בבית וצריך גם ועדת חקירה ממלכתית - אני הופכת והופכת, ולא מצליחה להבין מה סותר בדיוק בין המצווה לפדות שבויים אחרי כמעט 500 ימים לבין החובה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבאר לכולנו - במיוחד למשפחות השכולות, לחטופים, לפצועים - כיצד האסון הזה קרה.
אני מחפשת את אותו גפני, את הפרלמנטר הזה, את האיש שהישיר מבט לכולם, התבדח על היעדר לימודי הליבה שלו והיה כל כך ברור שיש לו לב. אם אתה פוגש אותו במקרה, תמסור לו שאנחנו ממש זקוקים לו
יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב לך בעניין חובת הגיוס כשאנשי המילואים שלנו סוגרים כבר 300-250 ימים, לא חסר מה. כשהייתי באה ומדברת איתך על הפגנות הפלג הירושלמי, נהגת לצעוק עליי ולנזוף בי כי "מה לי ולהם" - כלומר למה אני קושרת אותך לקיצוניים האלה, שחוסמים כבישים ומתנכרים לכל מה שאִפשר למדינה הזאת לצמוח ולפרוח. היית שונה בדרכך ובאורחות חייך, אבל חלק מכל מה שקורה כאן.
כשאמרת לאייל אשל היום שאתה לא רוצה להסתכל לו בעיניים, וכשאוהד טל אמר השבוע לאייל קלדרון ולחן אביגדורי שהוא לא עובד אצלם, זה כל מה שהוא ניגוד מוחלט לפרלמנטר שהיית כל חייך.
ב-2016 קיבלנו יחד את אות הפרלמנטר המצטיין של המכון הישראלי לדמוקרטיה. המשפט הראשון שכתבתי בהתרגשות, היה שאני גאה לחלוק את האות עם פרלמנטר כמוך.
איילת נחמיאס ורביןאני מחפשת את אותו גפני, את הפרלמנטר הזה, את האיש שהישיר מבט לכולם, התבדח על היעדר לימודי הליבה שלו והיה כל כך ברור שיש לו לב. אם אתה פוגש אותו במקרה, תמסור לו שאנחנו ממש זקוקים לו.
שלך בדאגה,
איילת.
איילת נחמיאס ורבין היא ח״כ לשעבר
