זו הייתה ה"חביתה הטובה ביותר אי-פעם" שאכלה חנה זכריה (71), מוותיקות העיירה שלומי ששבה לביתה בסוף השבוע והכינה לעצמה, לראשונה זה קרוב לשנה וחצי, ארוחת בוקר צנועה וביתית. "אנשים לא מבינים מה זה לקחת ביצה ולהכין לעצמך. זה הכי טעים בעולם פה", היא משתפת בהתרגשות. היא עומדת לצד המחבת הרותחת במטבח הקטן והצר שבבניין הרכבת במרומי שלומי, בו גידלה את שבעת ילדיה וממנו הוציאה מטעמים ל-23 נכדיה וחמש ניניה. כעת היא סוף-סוף יכולה לשוב לבשל ולטעום מתחושת החופש להכין בעצמה את האוכל שלה.
מפוני שלומי מדברים עם חזרתם ליישוב אחרי כשנה וחצי
(צילום: אביהו שפירא)
"מאז אוקטובר 2023, כשיצאתי מכאן עם שקית קטנה, הייתי במלון דן פנורמה בחיפה והם היו נהדרים אלינו, אבל בסוף אתה בא בכל פעם לחדר האוכל ומה שנותנים לך - אתה אומר תודה", היא משתפת. "הבוקר הכנתי לעצמי בבית טוסט הכי פשוט עם קוטג' ועגבנייה וישבתי לאכול בסלון שלי, וזו הייתה הרגשה עילאית לאכול ביס אחרי ביס, ולדעת שסוף-סוף אני יושבת בבית שלי ולא עוד בבית מלון".
"לא כמו שציפינו"
על פי גבי נעמן, ראש מועצת שלומי, כ- 55% מבני היישוב חזרו עד כה, והוא צופה כי במהלך השבוע ישובו תושבים נוספים ובהם בעלי משפחות, כאשר בתי הספר ביישוב צפויים להיפתח רק ביום ראשון הבא. "אני מאמין שנגיע עד אז ל-80% מהתושבים שיחזרו והשאר יבואו אחרי מסיבות פורים או חופשת הפסח ועם סיום שנת הלימודים", הוא העריך. כ-9,000 תושבים התגוררו בשלומי עד ערב הפינוי. "אנחנו כעת בשבוע היערכות בבתי הספר והמורים עובדים מאוד קשה כדי להכין את הכיתות ויש התרגשות רבה", ציין.
נעמן מספר כי אנשי האחזקה של היישוב קורסים מעומס עבודה בשל התחדשות התושבים עם חזרתם לבתים שהעזובה הותירה בהם נזקים רבים: "אנחנו לא עומדים בלחץ מבחינת איסוף הפסולת היבשה של ריהוט ומוצרי חשמל שאנשים היו צריכים להחליף ומבינים שזה חלק בלתי נפרד מהחזרה הביתה".
במרכז המסחרי בסמוך לבניין המועצה המקומית חנך איתי אל חי (22) בשבוע שעבר, לכבוד קבלת החוזרים, את המאפייה החדשה שהקים דווקא כעת בשלומי. בשנה שחלפה הוא שירת במילואים כלוחם בכיתת הכוננות, וכחלק מהניסיון לחזור לשגרה הוא יוצא לדרך עם עסק חדש על טהרת הפחמימות המנחמות. "אנחנו מתחילים לראות מעט תנועה, אבל לא כמו שציפינו לראות", אומר אל חי. לדבריו, "אנשים עוד צריכים לשפץ את הבתים שלהם, לא היו פה שנה וחצי. יש בתים שנהרסו מטילים ועזובה כמו חולדות שאכלו את הבתים. לאנשים יש חוזי שכירויות וזה לוקח זמן. התושבים עוד יחזרו. אנחנו אוהבים את שלומי".
ה"חטא" של הממשלה: "ברחנו - במקום שהצד השני יברח"
בין שורות המאפים הטריים, אוזני ההמן המבשרים על חג פורים המתקרב ועמדות הפיצוחים, פוגשים תושבי האזור החוזרים זה את זה ומשתפים בחוויות השנה הקשה בחייהם. "הרגשתי את הפינוי כסוג של בריחה מאורגנת בידי המדינה", אומר ויקטור ויידמן, תושב קיבוץ חניתה.
הוא הגיע לישראל לפני עשורים כמתנדב משווייץ והתאהב בקיבוץ שעל הגבול, ומאז לא עזב: "זה קצת מוזר פתאום אחרי שנה וחצי לחזור הביתה. בית מלון זה לא הבית. הקיבוץ מלא חלקית ולא כולם חזרו עדיין, זה מוזר". הוא סבור כי הפינוי הממושך היה "חטא" של הממשלה כלפי התושבים והמפעל הציוני: "הרגשתי ממש רע להישמע להוראות הממשלה לקום ולצאת מפה. זה היה רע מאוד פסיכולוגית כי במקום שהצד השני יברח, אנחנו ברחנו. אני מקווה שזה לא יחזור על עצמו".
בסמוך למאפיית אל חי, בסופר-מרקט "מחסני השוק", מרכז המזון היחיד שנמצא בשלומי, רוב המדפים עירומים ומקררי הענק של הקפואים ומעדני החלב קרוב ל-17 חודשים עמדו ללא שימוש. במהלך ימי המלחמה נפתח הסופר לכארבע שעות ונמכרו בו מוצרי מזון בסיסיים. "עד יום רביעי אתה תראה שהכול יהיה פה שוב מלא ונחזיר את מחלקת הירקות והפירות הטריים והקצבייה ומחלקת הקפואים", מבטיח שלומי אבני, מנהל אזור הצפון ברשת. לדבריו, כמו לעסקים רבים ביישוב ובצפון, הוא מתקשה לגייס בחזרה את העובדים ורבים עוד לא שבו: "אנחנו מביאים עובדים מנוף הגליל וכל הצפון כדי להכין את המקום".
"היו התלבטויות אם לחזור הביתה"
בעוד הממשלה התמקדה בהחזרה לתפקוד של מערכות החינוך בעשרות היישובים המפונים בצפון, היא רחוקה מלתת מענה ולשקם את הכלכלה, המסחר, התעסוקה והיבטים נוספים הנוגעים למרקם החיים שהתושבים מצפים לקבל עם חזרתם הביתה.
דודי סויסה הקים את "פיצה דון אלברטו" לפני עשור, והיא קנתה לה שם של מוסד איטלקי מקומי מכובד. רק עכשיו התחיל במלאכת השיקום והשיפוץ של הפיצרייה שנפגעה מרסיסים: "בתים רבים נפגעו וקשה למצוא בעלי מקצוע שיגיעו יום יום לעבוד, וייקח זמן עד שאצליח להעמיד את העסק על הרגליים", הוא מסביר.
את ילדיו ומשפחתו עוד לא החזיר לשלומי, ויעשה זאת רק בסוף שנת הלימודים: "יש לי ילד בכיתה א' ושני ילדים בגנים ואנחנו מפונים לקריית ים. אין לי שום סיבה להוציא אותם מהמסגרות בעבור שום מענק. לא אתלוש אותם מכל החברים לחודשיים או שלושה. שום סכום לא יגרום לי לעשות זאת לילדים".
בשנה שחלפה פגשו רבים ממפוני הצפון במציאות חיים של הכירו, ולא הבינו עד כמה שונה מזו שאליה התרגלו. גם החזרה הביתה כעת כרוכה בקושי רב. כך מתארת חנה זכריה: "היו התלבטויות אם לחזור הביתה. הרגשתי בעיר נהדר ואם הייתה לי אפשרות כלכלית הייתי נשארת שם. חזרתי הביתה כי אין לי לאן ללכת. אני יודעת שאסתדר ושזו תקופה והיא תחלוף. אני לא בטוחה ממש מבחינה ביטחונית עדיין, אבל אני בטוחה שממשלת ישראל תעשה כל שתוכל כדי שנחיה פה בשלום".
