לכאורה אפשר לומר שאי-הגעתו של ראש הממשלה לקבל את ארונות החללים אינה עונה על הקריטריון של "חדשות": אדם שלא לקח אחריות, לא ביקש סליחה, לא ביקר בניר עוז (ה"היערכות" נמשכת זה שמונה חודשים, אולי בתשיעי תתרחש הלידה) ומסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית, לא אמור להיות זה שפתאום קם ואומר (אפשר גם לדפוק על השולחן, הוא די מחבב את הקונספט): "האנשים האלה הופקרו במשמרת שלי, ואני מכבד את דרכם האחרונה ויהי מה". אנשים כמו בנימין נתניהו מסוגלים לשנות כיוון בן-לילה כשזה מתאים לאינטרסים שלהם; בשביל להגיע למעמד כה קשה צריך להשתנות, וזה כבר לא יקרה לו.
אם כך, מדוע יש טעם בכלל להמשיך ולהידרש להתנהלות האנושית של נתניהו, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר? למה להזכיר עוד אלף פעם את התמונה של אהוד אולמרט מחבק את קרנית גולדווסר עם השבת גופתו של בעלה אהוד ז"ל, בתום מלחמת לבנון השנייה ועתירת המחדלים (אגב, כשהוא לא בא לאזכרת הנופלים ביום השנה הראשון קמה סערה)? הרי אף אחד מהאנשים שבאמת ובתמים מאמינים שנתניהו הוא בכלל הקורבן בכל הסיפור הזה, לא ישתכנע שהוא לא נוקף אפילו אצבע כדי להיראות מחויב גם לאלו שכועסים וזועמים עליו. וגם ככה היום הזה קשה, קודר ומוחץ לב.
1 צפייה בגלריה
אהוד אולמרט וקרנית גולדווסר מעל ארונו של אהוד גולדווסר ז"ל - 16.7.2008.
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
אולם במסגרת המאמץ של הפופוליזם לפרק לחלוטין את אושיות החברה לטובת פולחן אישיות סמכותני, יש חלק חשוב גם לנרמול של הטרלול ביחסי המנהיג והציבור. שתי מילים הרסניות – "זה האיש" – נועדו לפטור אותו מציפיות, וכולם יודעים מה קורה כשהן נעלמות. גם בתחום הפרשנות הפוליטית השתרש המושג הציני "מגולם בערכי המותג", כלומר יודעים במי מדובר ולמה אין טעם להכביר על כך מילים. השלב הבא, בטח בתקשורת מבוהלת שלא מבדילה בין איזון, הגינות והתקרנפות, הוא כפייה ביזארית של הכללה מעוותת: "מקבלי ההחלטות", "ההנהגה" ו"הפוליטיקאים". זה החלום הרטוב של הפופוליזם: כולם אותו דבר.
דווקא בשל כך, ובמיוחד היום, יש חשיבות להצגת המראות המרגשים ואת התנהלות נתניהו כתמונת הנגד שלהן: אם בלשכת ראש הממשלה "הרהרו" באפשרות שיגיע לטקס הצבאי (כפי שפורסם ב-ynet, בפרסומים אחרים נטען שכבר הייתה היערכות להגעתו וביטול ברגע האחרון), צריך להזכיר איך בשבת שבה בוצע "מבצע ארנון" המזהיר איש לא "הרהר" אלא טס לבית החולים לקבל את השבים. וכשרואים את כוחות הביטחון מצדיעים לשיירה ואת הציבור הישראלי מתארגן בצד הדרך עם דגלים כדי לחלוק כבוד, צריך להזכיר את נתניהו קוצר את הקרדיט על שחרורו של גלעד שליט – ובצדק – בהסכם שנוי במחלוקת, עד שפתאום התגלה שזאת בכלל אשמת התקשורת.
עינב שיףוכשמדברים על מושגים שהתרוקנו מתוכן כמו אחריות, כבוד וסליחה, יש טעם להזכיר מי ניצל את יום אתמול כדי להסתער על ראש השב"כ, ואז עוד הוציא בערב סרטון מתפייט על ליבה הקרוע של האומה, שבבית הנבחרים שלה אסור להיכנס עם חולצה שכתוב עליה "ניר עוז" ומצויר עליה לב צהוב, בטענה שזוהי "חולצה פוליטית".
מילים ריקות כמו שהן גדולות כגון "תיקון", "ריפוי" ו"שיקום", שוות אפילו פחות אם אי אפשר להגדיר קווים אדומים בוהקים, ומהי הסנקציה על מי שעובר אותם. במדינה שבה כל זה לא קיים קודם כל כלפי העומד בראש, "התקווה" היא רק שיר יפה עם לחן טוב.
