שבת, שמחת תורה, 6:29 בבוקר. שערי הגיהינום נפתחו. חמאס פתח בירי פצמ"רים ורקטות בעוצמה שלא נודעה כמותה בעבר: 4,694 רקטות ופגזי מרגמה. האדמה שבבסיס נחל עוז רעדה, וחלקי סיד ניתזו מן הקירות. חמאס ירה לעבר כל המוצבים והיישובים בעוטף. החיילים נכנסו למיגוניות, ותושבי הקיבוצים לממ"דים. סירנות האזעקה נשמעו בכל רחבי מדינת ישראל. בעוטף עזה ובערי הדרום נשמעה כריזת "צבע אדום".
במרחב העוטף פעלה סוללה אחת בלבד של כיפת ברזל. מפקדת הסוללה היתה סגן סהר סעודיין מראש העין. סהר היתה הראשונה שזיהתה על מסכי הסוללה את מאות הרקטות ששוגרו מרצועת עזה לעבר העוטף. היא הקפיצה את אנשי הצוות והחלה בשיגור מיירטים לעבר רקטות חמאס. הסוללה הצליחה ליירט רקטות, אבל מלאי המיירטים הלך ואזל. סהר החליטה לצאת לסוללה שמחוץ לעוטף עם שני אנשי צוות בנימין גבריאל ונתיב קוצר כדי להצטייד במיירטים נוספים. בדרך, על כביש 232, כתבה מסר אחרון: "משפחה שלי, הכול בסדר. אני מטפלת בהכול, שומרת עליכם. נדבר כשאוכל".
כרירת הספר
דקות לאחר מכן, בצומת רעים, נקלעו סהר ועמיתיה למארב חמאס. שלושתם נהרגו. סגן סהר סעודיין הועלתה לאחר מותה לדרגת סרן.
התצפיתניות שבמוצב נחל עוז היו הראשונות להבחין באלפי אנשים הפורצים את גדר המערכת ורומסים אותה. תחילה, על רקע ערפל הבוקר, הן זיהו צלליות לבנות. עם חציית הגדר הן הבינו כי אלה מחבלי נוח'בה. מאות מהם שעטו לעבר המוצב וקיבוץ נחל עוז הסמוך. בקור רוח מדהים הן שידרו במערכת הקשר האוגדתית והחטיבתית:
יעל לייבושור: "ארבעה אנשים על הגדר. אשרו קבלה. קבלו פרש טורקי..."
מיה ויאולובו פולו: "תחנות דייגו, קבלו שני אנשים על אופנועים. הם נוסעים דרומה... קבלו דיווח על 20 אנשים בגדר. אשרו קבלה".
רוני אשל: "תחנות דייגו, קבלו פרש טורקי. חציה של שין... תחנות גרנט, קבלו הם פוצצו את שעון החול. אני חוזרת: הם פוצצו את שעון החול. הם נוסעים על אופנועים בכיוון שטחנו. עברו כבר את רואה יורה. אשרו קבלה".
יעל לייבושור: "הם בסביבות 30 אנשים. הם לכיוון היישובים. קבלו שאני מזהה שהם רצים לכיוון המוצב. קודקוד גרנט, קבל 15 אנשים צמודים לחומה המזרחית, נכנסים למוצב".
שירה שוחט: "תחנות דייגו, בעקבות עשרה אנשים שיורדים לגדר. אשרו קבלה".
השידור של שירה נקטע בפרצי בכי.
מאיה דסיאטניק: "כל תחנות גרנט מ 57. תמונת מצב: חמישה טנדרים נוסעים לכיוון שדרות. אין לי קשר עין נוסף. כרגע אני רואה עוד חמישה".
קול אחד קר רוח ורגוע. שיר אילת
מפקדת התצפיתניות, סגן שיר אילת, עברה בין הבנות, צפתה בפסקלים, הרגיעה, חזרה לעמדתה שבחמ"ל ושידרה תמונת מצב למפקדים שבשטח: "תחנות נשרים, כאן 2 אופק. כרגע בפסקל מזהות חמישה חמושים. לא מזהות את כל מי שחצה. יש לנו אנשים בחץ שחור, 500 מטר בתוך שטח הארץ. כרגע זיהינו פיצוץ ליד המוצב".
15 תצפיתניות המשמרת לא זזו מעמדתן. ירי הרקטות לא פסק. הן המשיכו לשדר, לזעוק, להתריע: "הם כאן, בפתח המוצב". חלקן הספיקו בזריזות של פסנתרן להקליט הודעות ווטסאפ למשפחות ולחברים; חלק מהן היו הודעות פרידה. כבר מ-6:29 ואילך הן הבינו שהסיכוי שלהן לשרוד קלוש. המראות על המסכים היו מצמררים: עוד ועוד נוח'בות חוצים את הגדר. דחפור חמאסי דוחף את הגדר כדי לאפשר מעבר לטנדרים ולאופנועים עמוסים במחבלים חמושים. מחוץ למוצב נשמעו יריות, פיצוצים וקריאות "אטבח אל יהוד", שקרבו והלכו.
המפקדת של התצפיתניות, שיר אילת, שמרה על קור רוח, חיזקה אותן ואמרה שעוד מעט תגיע תגבורת ותציל את המוצב אבל ביקשה להמשיך לדווח. שיר ניהלה את החמ"ל, ועם זאת ידעה היטב את המצב לאשורו: בקרב כזה הסיכוי שלהן לשרוד הוא אפסי.
ברשת הקשר נשמעו תצפיתניות בוכות, קריאות "וואי וואי, אמא'לה", וברקע התפוצצויות פצמ"רים בתוך הבסיס. ומעל הכול קול אחד קר רוח ורגוע: קולה של המפקדת, שיר אילת.
"קודקוד מחושל" מכריז מלחמה
באוגדת עזה שברעים נקלטו בלילה סימנים לאי שקט ברצועה. מפקד האוגדה, תא"ל אבי רוזנפלד, היה בבסיס. מבין שני מפקדי החטיבות, מפקד החטיבה הדרומית, אל"מ אסף חממי, היה בכוננות בבסיס ואירח את בנו אלון, בן השש. רעייתו ספיר ושני ילדיהם הקטנים עמדו להצטרף אליו למחרת לטיול משותף בשדות העוטף. על רקע ההתרעות מכיוון עזה, ישן אסף במדים, ובנו לצדו.
עם הישמע האזעקות ומיד לאחריהן ירי הפצמ"רים, קפץ אסף מהמיטה, נשק לבנו אלון, העביר אותו לאחריות קצינת החינוך ואמר לו שאבא יחזור לקחת אותו. יחד עם הצוות האישי שלו קיריל ברודסקי ותומר אחימס מיהר לג'יפ הדויד המוגן ויצא לכיוון הגדר. באוויר נראו שובלי עשן לבנים של מאות רקטות שנורו מהרצועה לעבר העוטף.
הלווייתו של אל"מ אסף חממי אחרי החזרת גופתו מהשבי
(צילום: יאיר שיגא)
בשעה 6:45 הם היו בדרכם לכיוון גדר המערכת, שם, על פי דיווחי התצפיתניות בנחל עוז, החלה חדירת מחבלים לשטח ישראל. אסף חממי היה המפקד הראשון באוגדת עזה שהבחין בטנדרים של חמאס יורים לכל עבר ממקלעים כבדים. הוא הבין מיד שאין זו פשיטה מצומצמת לצורך חטיפה זאת מלחמה. הוא כרז ברשת הקשר החטיבתית: "קודקוד מחושל מכריז: אנחנו במלחמה".
בדרכם לקיבוץ נירים נראו רכבי מחבלים מתקדמים, חלקם כבר פרצו לשטח הקיבוץ. אסף החל להניע את כוחות החטיבה. פקודתו הראשונה היתה לכוח הטנקים "מנוס" לתפוס עמדות מול הגדר ולפתוח באש. קולו הסמכותי נשמע ברשת: "פשיטה לשטחנו. לעוף דרך השדות ולמנוע את פריצת המחבלים".
הוא ביקש אש מרגמות והזעיק כוחות מיוחדים, אבל גם הוא טרם קלט את ההיקף המלא של החדירה ואת מספר הפרצות שדרכן חדרו אלפי מחבלי נוח'בה לשטח ישראל.
אסף החליט להגיע במהירות האפשרית לקיבוץ נירים, אולי יצליח לעכב שם את הפריצה. הוא נראה במצלמות הקיבוץ חולף בשער האחורי ונכנס, יחד עם צוות החפ"ק שלו, לקרב מול מחבלים שכבר היו בפנים. הוא פגע בכמה מהם, אבל שלושה לוחמים מול מאות מחבלים לא יכלו לשנות את תוצאות הקרב.
"אנחנו בהיתקלות", דיווח אסף לחמ"ל האוגדה אלה היו מילותיו האחרונות. הוא נפצע קשה. שני הלוחמים שלצדו, תומר וקיריל, דיווחו בהתרגשות ש"קודקוד מחושל" נפצע וביקשו מסוק לפינוי דחוף, אבל לא היה מי שיחלץ, לא היה מי שיפנה. אסף חממי, מפקד קרבי נועז, נפל בקרב גבורה בקיבוץ נירים. שני לוחמי החפ"ק פינו את גופתו סמוך לאחד המבנים שבכניסה לקיבוץ. דקות לאחר מכן נפלו גם הם בקרב.
המחבלים חטפו את גופותיהם לרצועה, בלי לדעת שבידיהם גופת מפקד החטיבה הדרומית. במקביל, כוח חמאס שחדר למפקדת האוגדה ברעים נשא עמו את תמונתו של אסף וקרא בשמו כדי שיסגיר עצמו.
סמל קיריל ברודסקי וסמ"ר תומר אחימס
(צילום: דובר צה"ל )
במשך זמן רב שרר בצה"ל חשש שאסף חממי נשבה. אסף היה הקצין הבכיר ביותר מבין החטופים. שמו ודרגתו לא פורסמו. רק בהמשך התברר כי הוא כבר לא היה בין החיים עם הגעתו לרצועה. אלון, בנו הקטן, חולץ בשלום ממפקדת החטיבה ברעים.
סגנו של אסף, סא"ל אלון פלד, שניסה להגיע למפקדה, נתקל בכוח מחבלים, נפצע קשה, ובדרך נס הצליח להימלט. לאחר שעות במסתור, פשט את דרגותיו, זחל פצוע לשולי הכביש והעמיד פני מת. רק לאחר זמן הצליח להזעיק את אל"מ טל אשור כדי שיגיע במהירות למפקדת החטיבה. גופתו של אל"מ אסף חממי הוחזרה לישראל בנובמבר 2025.
הסמג"ד נפצע בצורה אנושה
מפקד בסיס נחל עוז הוא סמג"ד 13 בחטיבת גולני, רס"ן ניר בוימפלק. לפנות בוקר מקבל ניר פקודה מהחטיבה שלא לרדת לכיוון ציר בורמה גדר הגבול בעזה. ניר קורא בקשר: "כל תחנות נשרים, כאן משנה. יצאה הנחיה מהחטיבה: עד שעה 9:00 אף כלי רכב לא יורד לציר בורמה. אשרו קבלה".
בשעה 6:29 נפתח ירי הרקטות לעבר המוצב, והתצפיתניות החלו בדיווחים על חדירת מחבלים לאחר פריצת הגדרות. ניר משדר מעט אחרי 6:30: "כל תחנות נשרים, כאן משנה. אנחנו באירוע מורכב. גשם סגול. אשרו קבלה".
ניר מתארגן מיד עם צוותו האישי הגשש איברהים ח'רובה, מאור יחזקאל והנהג ליעד כהן ויוצא ברכב הדויד הממוגן לעבר הגדר. הם נדהמים מכמות המחבלים החוצים את הגדר ושועטים לעבר המוצב וקיבוץ נחל עוז. ניר יוצר קשר עם מוצב פגה ופוקד על סמל המרגמות לפתוח בירי לעבר הגדר ולהפעיל מיסוך עשן על המוצב. בשעה 6:46 הוא משדר למפקד הפלוגה המסייעת, דניאל בוני: "לך להגנת היישוב, קיבוץ נחל עוז. משימתך הגנה על הקיבוץ. תוודא שאף אחד לא חודר לקיבוץ".
ניר שומע ממפקדת התצפיתניות, סגן שיר אילת, שמחבלים בדרכם לבסיס. ברשת נשמעות התצפיתניות; יעל לייבושור, פסקל 76, החולשת על הגזרה שבה נמצא הסמג"ד, מדווחת על התקרבות המחבלים לחומה הצפונית של הבסיס. ניר מחליט לחזור למוצב ומורה לנהג, ליעד כהן, להאיץ. הוא עולה בקשר מול עידו פאר, סגן מפקד פלוגת הטנקים, משנה חשאי, ומשדר: "קבל, אני בהיתקלות. שמונה מחבלים בחזית עלי".
צוותי הטנקים של דניאל פרץ ועידו פאר עולים על סרבלים ופותחים בתנועה לכיוון הגדר. מולם פלוגת נוח'בה, כ 90 איש. מחלקה אחת פונה לכיוון קיבוץ נחל עוז ומחלקה שתיים פונה לכיוון בסיס נחל עוז. אחת המחלקות פותחת באיגוף צפוני ופונה דרומה כדי לתקוף את הבסיס ממזרח למערב.
איחר בשנייה. רס״ב איברהים חרובה
(צילום: דובר צה"ל )
הסמג"ד ניר בוימפלק, בדרכו חזרה לבסיס, סמוך לחניון הרכב שבכניסה, נתקל באש מארב מחבלים. כדורי הקלצ'ניקוב חודרים את שמשת ג'יפ הדויד הממוגן ומנפצים אותה. האש לעבר הג'יפ מתגברת. ניר מורה לפרוק מהרכב ימינה. רחפן של חמאס מצלם את רגע הפריקה של הסמג"ד והחפ"ק שלו מהג'יפ. ברקע עולה עשן מפגיעת פצמ"רים המתפוצצים בסמוך.
איברהים ח'רובה צועק לחבריו: "ניר חושף את עצמו, תזיזו אותו". ח'רובה איחר בשנייה. ניר נראה נופל. מאור יחזקאל מבחין בניר הצונח לאחור, ובמצחו, מתחת לקסדה, חור פגיעה של כדור. ניר זועק מכאב. מאור צועק: "ניר נפל". הוא קורא לברק בן דוד, סהר מידאני ונהוראי לוי אמיתי להגיע בדחיפות לסייע בחילוץ הסמג"ד.
אחד מאנשי החפ"ק משדר ברשת נשרים: "הסמג"ד נפצע אנושות, צריך חילוץ". ניר, הנלחם על חייו ללא יכולת דיבור, שוכב בשטח השמדה בכניסה למוצב.
נהוראי אומר: "אי אפשר להשאיר אותו פה. תנו אש חיפוי". נהוראי מרים את ניר בידיו ומפנה אותו למיגונית התאג"ד שבכניסה למוצב. מצבו של ניר אנוש; הוא שותת דם, נאנק מכאבים ואינו מוציא מילה מפיו. הפרמדיק יהלי גרינברג קולט את ניר ומציל את חייו. פגיעת הראש גורמת לניר נזק מוחי קשה, והוא מאבד את יכולת הדיבור.
סמוך לכניסה למוצב מתנהל קרב מטווחים קצרים. נהוראי חוזר לחבריו הלוחמים במחבלים כדי למנוע מהם לפרוץ לבסיס. שלושת הלוחמים מתמקמים מאחורי אמבולנס צה"לי בחלקו המערבי של המוצב. בסרטון חמאס נראה רחפן חמוש בפגז מרגמה המתפוצץ סמוך לשלושה. ברק בן דוד נפצע קשה ברגליו, נהוראי סובל משבר פתוח, וסהר מידאני נפצע בצוואר. נהוראי וסהר מידאני גוררים את ברק למחסה. שלושת גיבורי הקרב על המוצב לא ישרדו את היום.
נהוראי אמיתי לוי הוא סמל מחלקה מוערך, המתפקד כמפקד מחלקה. למרות מצבו הקשה, הוא ממשיך להילחם ולהנהיג את החיילים שלצדו במיגונית הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי), המשמשת צוות טכני לתיקון הגדר. סהר מידאני וברק בן דוד מסייעים לו באש. לצדם שקד לשם, לוחם ביחידת עוקץ. בשעה 9:30, כ 20 מחבלים מכתרים את המיגונית ומשליכים לתוכה רימוני יד. נהוראי לוי אמיתי, ברק בן דוד וסהר מידאני נופלים בקרב גבורה.
באותן דקות יוצר דניאל בוני, מפקד הפלוגה המסייעת, קשר עם אילן פיורנטינו, רבש"ץ קיבוץ נחל עוז: "תקשיב, פושטים לך על הקיבוץ. אני מגיע להגן עליך".
אילן משיב כי החשמל בקיבוץ נפל וכי שער הכניסה נעול. בוני עונה: "מעולה. תשאיר את כל שערי הקיבוץ נעולים". הכוח של בוני נע בשני ג'יפי דויד, סוואנה ושני האמרים. הכוח כולל את המ"מ זיו בריימו, הסמל דן פרנקו, סמל הצלפים שילב כרמי וצוות לוחמים. הכוח נכנס לקרב עם המחבלים, שבו נהרגים כמה מהם. בוני נערך עם אנשיו על תל השולט על האזור, ובאש צלפי הפלוגה פוגע בכ 35 מחבלים שהיו בדרכם לפשיטה על מחנה נחל עוז.
הרוגים ראשונים לגולני
רס"ן צפריר תפארת, מפקד מרכז האש של גדוד 13 בגולני בתקופת הלחימה ולאחריה, נמצא באותו זמן בריצת בוקר בחוף ים אשדוד, אוזניו עם אטמים. הוא רואה רקטות מכיוון עזה נופלות אל הים ומבין שקורה משהו חריג. הוא מקבל תמונה ראשונית על המתרחש בעוטף ובמחנה נחל עוז, שבאחריות הפיקודית של גדוד 13, ויוצר קשר עם המג"ד תומר גרינברג, שנמצא בדרכו מהיישוב אלמוג שבבקעת הירדן לעוטף עזה.
"הסמג"ד נהרג, תקפיץ את כל המילואים, ניפגש בצומת שדרות", נאמר לו. בדיווח הראשון על פציעתו הקשה של רס"ן ניר בוימפלק, סמג"ד 13, נאמר שהוא נהרג.
האיחוד של ארבע התצפיתניות עם אגם ברגר
(צילום: דובר צה"ל )
בשעה 6:36, בתוך הבסיס, מתבצעת התארגנות מהירה של המפקדים לתגבור העמדות. סגן יוחאי דוכן, מפקד מחלקה בפלוגה ב', הוא הראשון שעולה על וסט ומורה לאנשיו לצאת שניים שניים לחדר כדי להצטייד בווסטים ובנשק. יוחאי דוכן, יחד עם כמה לוחמים, תופס את העמדה הצפון מערבית; נמרוד אלירז תופס את החלק הצפוני. ירי הפצמ"רים נמשך ללא הפסקה. אדמת המחנה רועדת.
נמרוד אלירז מטפס על מגדל בצד המערבי ומזהה כוח גדול של מחבלים. ירי של שני טילים, שנמרוד הוציא מרכב הסוואנה שבמוצב, מעכב את תנועת המחבלים. בעמדה הצפון מזרחית שני לוחמים נאור סיבוני ודוד רטנר יורים בקצב מהיר ופוגעים במחבלים.
בשעה 6:50 צלף של נוח'בה מוצא חרך בחומה ודרכו יורה ופוגע בראשם של דוד רטנר ונאור סיבוני. דוד רטנר נהרג במקום, וסיבוני נפטר כמה דקות אחריו. מאמצי החובש הפלוגתי, יחד עם שלושת החובשים המחלקתיים וקריאה לפינוי מוסק, לא צלחו.
יוחאי דוכן, נמרוד אלירז ואיתי רון בוחנים את המצב ומקיימים התייעצות קצרה כדי להבין את תמונת המצב, המחמירה והולכת.
חמאס מגביר את עוצמת ההפגזה על המוצב ומשגר רחפני נפץ המתפוצצים בתוכו. רחפנים עם מצלמות מעניקים למפקדת חמאס שבשג'אעייה תצפית מלאה על בסיס נחל עוז. מצלמות גוֹ פּרוֹ (GoPro) על מצחי המחבלים וצוותי צילום של רשת "אל ג'זירה" ושל חמאס משדרים למפקדה צילומים ישירות מהשטח. חלק מהסרטונים מועלים מיידית לשידור ברשת הקטארית "אל ג'זירה".
לוחמי פלוגה ב' של גולני נמצאים תחת אש מטורפת. הם משיבים אש ומחזיקים קו הגנה, אבל המחבלים פותחים באיגוף, סוגרים עליהם. באותו זמן מתנהלת הלחימה בבסיס ב 18 מוקדים שונים. בין הלוחמים בעמדות ובמיגוניות הפזורות בבסיס אין כל קשר.
זירת הלחימה העיקרית בבסיס נחל עוז עוברת לעמדת הש.ג. משעה 6:00 בבוקר מאייש את תורנות עמדת הש.ג., המוגנת על ידי בטונדה, אדיר אישטו בוגלה. המחבלים פותחים באיגוף שמאלי, וסמוך לשעה 7:00 בבוקר הם על סף הכרעת עמדת הש.ג. ופריצה בכוח גדול לתוך הבסיס. שני לוחמים מהפלוגה, אורי כרמי ודור לזימי, מצטרפים לבוגלה, ובמשך כ 45 דקות מונעים את פריצת המחבלים לתוך הבסיס.
טנקים של חטיבה 188 בקרבות ב-7 באוקטובר ליד המוצב
(צילום: דובר צה"ל )
כ 20 מחבלים פורצים פתח בגדר. בדרכם הם מניחים מטענים על רכבי נמ"ר לא ממוגנים ועל ג'יפי דויד שבחניון הבסיס. הם תוקפים את עמדת הש.ג. ממערב למזרח. בוגלה, כרמי ולזימי נופלים בקרב. לא הרחק מהם, בנשקיית הבסיס, נהרג שוהם שלמה נידם, ששמר על הנשקייה.
צלפים מסיירת צנחנים ומיחידת לוט"ר פותחים באש על המחבלים בעמדת הש.ג. ופוגעים בכמה מהם. המחבלים משנים את כיוון התקיפה. הם פונים לעבר החומה המזרחית, המוקפת בגדר רשת, נתקלים באש הצלפים, משנים שוב כיוון וכובשים את המבנה. חמישה מאבטחים שוהים במבנה ונועלים עצמם בקומת המרתף. כחמישה שישה מחבלים מתמקמים בעמדות ירי במבנה, כ 100 מטר מעמדת הש.ג. שהוכרעה, כדי לחסום כוחות סיוע למוצב.
באגף אחר של הבסיס מתפתח קרב בין צוות הבלונאים לבין כוח מחבלים עדיף. אמיר איל מצוות הבלונאים נמצא במיגונית סמוכה לבלון תצפית שנוקב וחורר בידי רחפן חמאס. בשעה 6:41 אמיר מספיק לעדכן את משפחתו בהודעת ווטסאפ על פריצת המחבלים למוצב. במיגונית סמוכה נלחמים חבריו לצוות הבלונאים מפקד הצוות נטע בר עם, דניאל שפרבר, שמעון לוגסי ואלרואי בן שטרית ופוגעים במחבלים אחדים. סמוך לשעה 8:00 בבוקר נותק הקשר עם צוות הבלונאים. החמישה נפלו בקרב גבורה.
נטע בר עם, מפקד צוות הבלונאים, שירת כשנתיים בבסיס נחל עוז. הוא היה דמות אהודה וסמכותית בקרב החיילים ששירתו במקום. הוא חווה את מהומות הגדר וזיהה בתוך השבאב אנשי חמאס שהיו מוכרים לו במראֶה, מתרכזים ליד הגדר, דבר שעורר בו חשד לתכנון מבצעי. הוא התריע בפני מפקדים באוגדה על "אירוע לא רגיל" סמוך לגדר, ונענה ששום דבר חריג לא צפוי; הם מכירים את חמאס ואת יכולותיו המוגבלות. נטע סיפר לאמו נורית ולאחותו יעל על חששותיו. הוא ראה את פני הסכנה המתקרבת, אבל לא היה מי שיקשיב לו ויפעל בנדון.
המחבלים, בתנועת מלקחיים, נערכים לכיבוש מחנה נחל עוז. החמ"ל הלב הפועם של הבסיס הוא יעד בעל חשיבות עליונה בתוכנית הקרב של גדודי נוח'בה. הם מצוידים במפות ובתיק מידע מודיעיני, ויודעים שהחמ"ל הוא מרכז העצבים של מוצב נחל עוז, המקום שממנו פועלות התצפיתניות העוקבות אחריהם בכל רגע משעות היממה, ושהם חייבים לנטרל אותן.
עדן נימרי הסתערות על המחבל
הגל הראשון של מחבלי נוח'בה פרץ לבסיס בשעה 6:38, וכלל 65 מחבלים. הגל השני הגיע בשעה 9:00 וכלל כ 50 מחבלים, ובגל השלישי כשעה לאחר מכן פרצו כ 100 מחבלים נוספים. בסך הכול חדרו למוצב נחל עוז 215 מחבלי נוח'בה. בכל שלב שלטו המחבלים באש על אחד או יותר מאגפי המוצב, אבל הקרב טרם הוכרע, ושיאים של גבורה נשברו בזה אחר זה. אחד מהם היה סיפורה של סגן עדן נימרי, מפקדת צוות ביחידת רוכב שמיים, המפעילה ידנית כתמ"מים זעירים מסוג סקיילרק לצורכי מודיעין.
בשעה 7:44 נכנס מחבל למיגונית שבה שהו עדן נימרי, שהיתה סמוכה למיגונית התצפיתניות, ולצדה התצפיתניות לירי אלבג וקרינה ארייב. זהו המרחב המוגן היחיד בבסיס. עם תחילת פריצת המחבלים הציבה עדן את השתיים בפתח המיגונית. היא בחרה לעצמה את העמדה שממנה העריכה שיגיעו המחבלים. לתוך המיגונית הושלך רימון יד. קרינה ארייב הצליחה לבעוט ברימון המתגלגל ולהרחיק את הסכנה. לירי אלבג שמעה את המחבלים צועקים "אטבח אל יהוד", והתריעה בפני עדן שהם קרובים.
נאבקה במחבלים בידיה. סגן עדן נימרי ז"ל
(באדיבות המשפחה)
עדן, בלבוש שינה, כרעה על ברכיה והמתינה לפריצתם למיגונית. ברובה ה M16 שלה היתה מחסנית אחת בלבד. היא ירתה בבודדת כדי לחסוך בתחמושת, ופגעה במחבלים הראשונים שניסו לפרוץ למגורי הבנות. התחמושת אזלה. המחבלים הסתערו עליה. עדן נאבקה בראשון שבהם שניסה לחטוף ממנה את הנשק. מחבל נוסף לצדו ירה בעדן וריסס אותה באש כבדה. עדן נפלה בקרב.
המחבלים החלו לחפש את שאר הבנות, ואז התרחש נס. כתמ"ם זיק שיגר פגזים לשטח פתוח שבו לא זוהו כוחות צה"ל. מעוצמת הפיצוצים התנפצו זגוגיות החלונות הסמוכים. המחבלים נסוגו בבהלה. פרט לטייסת הזיק, מטוסי חיל האוויר לא נראו בשמי בסיס נחל עוז. 11 בנות ניצלו את המהומה והצליחו להימלט דרך הפתח הצפוני של המיגונית לעבר חדר מגורים, שבו היה מרחב מוגן יחיד בבסיס שניתן היה לנעול מבפנים. אחת הניצולות היתה יעל רוטנברג, התצפיתנית היחידה בבסיס נחל עוז שלא נרצחה ולא נחטפה. כל הבנות שמצאו שם מסתור ניצלו. בין החיילות שניצלו היו ארבע בנות מהצוות של עדן נימרי.
עדן נימרי, מגיבורות המלחמה, היתה דמות יוצאת דופן. מגיל שש גילתה את בריכת השחייה ופיתחה קריירה כשחיינית מהירה במיוחד. היא היתה שחיינית בנבחרת הצעירה של ישראל, עם אוסף גביעים ומדליות אישיות. בצה"ל הוצע לה לשרת במעמד של ספורטאית מצטיינת, אבל לעדן היו שאיפות אחרות. היא עברה גיבוש טיס והחלה קורס בחצרים. בשלב הטיסות הודחה ובחרה במסלול מיוחד של הפעלת כלי טיס זעירים ללא טייס למשימות מודיעין. היא שירתה בגזרת הצפון וצברה ניסיון מבצעי בהר דב. בסוף השבוע הראשון של אוקטובר הועברה עדן עם צוותה לבסיס נחל עוז. היא היתה מתוסכלת מכך שלא שולבה בפעילות מבצעית בבסיס החדש. המלחמה תפסה אותה בשנתה, והיא קפצה מיד לעמדה במיגונית תוך שהיא מנחה את הבנות שבצוות שלה לתפוס מסתור. עדן נפלה בקרב גבורה שעורר השתאות.
בערב יום הזיכרון ב 2025 בחר הרמטכ"ל אייל זמיר בסיפורה של סגן עדן נימרי כאחד מסיפורי הגבורה הבולטים של המלחמה. עדן, שהעדיפה שירות קרבי על פני מעמד של ספורטאית מצטיינת בצה"ל, נבחרה כדוגמה לנחישות ולגבורה עד לרגע נפילתה.
בכל אחד מאגפי המוצב הגדול מתנהלת לחימה עזה. לוחמי גולני מפלוגה ב', גדוד 13, נלחמים בכל נקודה מול עשרות מחבלים בעלי עדיפות באש, חמושים ברובי סער קלצ'ניקוב ובמטולי אר פי ג'י. מספר הנפגעים בקרב לוחמי הפלוגה הולך ועולה. אחד הלוחמים נשמע בקריאה מצמררת ברשת הקשר: "הורגים אותנו. אנחנו הולכים ונגמרים".
סגן יוחאי דוכן שנפל בקרב במוצב
(צילום: באדיבות המשפחה)
בשעה 8:20 שיגר כתמ"ם זיק שני טילים נוספים לעבר שטח המוצב, ועצר זמנית את פריצת המחבלים לבסיס. ירי הפצמ"רים לעבר מחנה נחל עוז לא פסק לרגע. פגזים התפוצצו בתוך הבסיס ומחוצה לו ואילצו את השוהים בו להסתגר במיגוניות החשופות. באוויר ניתזו רסיסים קטלניים לכל עבר. איברהים ח'רובה, גשש החטיבה הצפונית באוגדת עזה, הבחין באחת המיגוניות בחיילת שחיפשה שם מחסה, סמלת המבצעים שיראל חיים פור. ח'רובה קרא לה להצטרף אליו לחמ"ל, שלדעתו היה מקום בטוח יותר. בשעות שלאחר מכן יהיה הגשש איברהים ח'רובה, בן הכפר מרר שבגליל, אחד מגיבורי הקרב על בסיס נחל עוז.
ח'רובה הצטרף לשני מפקדי המחלקות של פלוגה ב' יוחאי דוכן ונמרוד אלירז בהגנה על החמ"ל. אליהם הצטרפו איתי רון, מהלוחמים המצטיינים בפלוגה, וקצין הקשר הגדודי עידן בלוי. עידן יצר קשר עם טייסת הזיק, כלי הטיס הבלתי מאוישים, ותיאם הכוונת אש של זיק לתקיפת המחנה כסיוע מן האוויר. כניסת הזיק והירי שלו לעבר המחנה גרמו לנסיגת מחבלים ולהצלת חיילות שהסתתרו במיגונית בתוך הבסיס.
במקביל לקרב על מחנה נחל עוז מתפתח הקרב בקיבוץ כפר עזה. שילה הר אבן, מפקד פלוגה ב', מכוון את מפקד הטנק אליעד לעבר שדות כפר עזה כדי ליצור בסיס אש מול מחבלי נוח'בה הפורצים לקיבוץ. הטנק פוגע במחבלים רבים, אבל אינו מצליח למנוע את פריצת המחבלים לקיבוץ. שילה משגר את רכבי הדויד שהיו עמו בסיור הגדר כסיוע לכפר עזה, אבל הם נתונים להפגזת פצמ"רים ואינם מצליחים להתקדם.
העיניים של אוגדת עזה
התצפיתניות הן העיניים של אוגדת עזה. בנות שסיימו הכשרה ייעודית לתפקידן ונשלחו לגזרות הלחימה השונות של צה"ל.
הבנות בנחל עוז נהפכו במשך השירות לצוות מקצועי ומלוכד, עם חברוּת עמוקה ביניהן. הן הכירו את הגזרה כמו את כף ידן: את מראה הרועים עם עדריהם, את החקלאים עם המחרשות, ואת בכירי חמאס שנהגו לסייר בקו. החוויה הייחודית של שירותן בקו עזה היתה השירות לצד המפקדת שלהן, שיר אילת קצינה נדירה, בעלת מנהיגות טבעית ולב אנושי. שיר היתה מבוגרת ממרביתן בחצי שנה בלבד, אבל בעיניהן היא היתה סמכות עליונה. בחופשות בבית דיברו על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקן לשרת תחת קצינה כמו שיר אילת.
סופי השבוע של ספטמבר וראשית אוקטובר היו עמוסי פעילות. לאחר הפסקה ארוכה התחדשו המהומות על הגדר. אלפי עזתים הגיעו לקרבתה, הבעירו צמיגים, ובחסות העשן התקרבו אליה. התצפיתניות הבחינו שאנשי חמאס מחדירים חפצים חשודים לגדר, בעוד אחרים מצלמים את אמצעי ההגנה הטכנולוגיים של צה"ל בלוני התצפית שריחפו בגובה נמוך, המצלמות בראשי התרנים ומערכת רואה יורה. הן שמעו את ההמון צועק בהיסטריה "אטבח אל יהוד", ולראשונה בשירותן נתקפו חרדה.
"אבא, רותח שם". רוני אשל ז"ל
רוני אשל, תצפיתנית ותיקה, היתה בחופשה ביום רביעי שלפני האסון. היא התארגנה לחזרה לבסיס: מדים מגוהצים, חיילת מסודרת ויפה. הוריה, אייל ושרון, אמרו: "היה נחמד להסתכל עליה". בדלת היא עצרה ואמרה: "אבא, רותח שם. יודעים עלינו הכול". אביה הניח יד על כתפה ואמר: "רוני, מה קורה לך? יש לנו צבא טוב, חזק. נתראה בשבת". שרון הסיעה אותה לתחנת הרכבת בכפר סבא. זאת היתה פגישתן האחרונה.
זאת לא היתה הפעם הראשונה שרוני חשפה בפני הוריה, אייל ושרון, עד כמה המצב בבסיס נחל עוז רגיש. בשיחה קודמת, במאי 2023, בתשובה לשאלת אמה שרון "מה המצב?" רוני השיבה: "לא סבבה. הם ממשיכים לירות ולא נראה כאילו יש הפסקת אש. אנחנו הולכים לסגור את השבת הזו. לא יודעים מתי נצא. אני לא יודעת מה קורה פה. תקשיבי למה שאני אומרת לך אני כבר שבר כלי".
היומיים שקדמו ל 7 באוקטובר היו רוויי פעילות במחנה נחל עוז. ביום חמישי, 5 באוקטובר, לפני הצהריים, הגיעו לבסיס שתי פלוגות של יחידת הקומנדו אגוז בפיקוד סא"ל משה פסל. חטיבת המבצעים שיגרה אותן לנחל עוז ככוח תגבור, מחשש למהומות סוף שבוע בגדר. לאחר ארוחת צהריים עם התצפיתניות וחיילים נוספים בבסיס, קיבל מג"ד אגוז הוראה מחטיבת המבצעים לצאת לחווארה שבשומרון, שם התפתחו עימותים בין מתיישבים לתושבים מקומיים בעקבות ניסיון פיגוע שכשל. לשיגור פלוגות אגוז לשומרון לא היה קשר ללשכה הפרלמנטרית ולסוכה שהקים חבר הכנסת צבי סוכות מהציונות הדתית בחווארה.
נועה פרייס ושחף ניסני ז"ל במוצב
(באדיבות המשפחות)
באותו יום חמישי הגיעו לבסיס נחל עוז חמש תצפיתניות חדשות: שירת ים עמר, אגם ברגר, נעמה לוי, נועה אברמוביץ ולירי אלבג. יום קודם לכן הן סיימו את קורס התצפיתניות. בבסיס פגשו הבנות את סגן עדן נימרי, מפקדת צוות רוכב שמיים, המפעיל כתמ"מים זעירים למשימות איסוף מודיעין. כאמור, עדן וצוותה הגיעו מתעסוקה בגבול הצפון. עדן אמרה לבנות הנרגשות מהגעתן לבסיס הקבע כי היא אינה המפקדת שלהן, אבל תשמח לעזור להן בכל בעיה. מאור פניה והרושם שהותירה הרשימו אותן מאוד.
בליל שבת תוכננה בבסיס מסיבת פרידה לשחף ניסני, תצפיתנית ותיקה שעמדה לצאת לחופשת שחרור ביום שלישי שלאחר מכן. אילנה, אמה של שחף, הגיעה ביום שישי לבסיס עמוסת סירי אוכל וקישוטים שהכינה למסיבת הפרידה. הבנות קישטו את חדר האוכל בבלונים והכינו קטעי הווי והומור למסיבה. הן כינו אותה TEA TIME, חגגו בשירה ובמוזיקה, בליווי גיטרה, ותיארו את האירוע ככיף גדול. בשעה 4:00 לפנות בוקר נכנסה משמרת הלילה האחרונה לעמדות מול הפסקלים.
טרם עלות השחר התקבלה התראה לכוחות ולטנקים שלא לרדת בסיורי הבוקר לכיוון הגדרות עד השעה 9:00, מחשש לירי מטולי אר פי ג'י. ההתראה לא היתה ממוקדת. 13 הטנקים של גדוד 77, שהיו אמורים לתפוס עמדות מול הגדר, נשארו במקומם בבסיס ללא כוננות מיוחדת.
הקרב האחרון של שילה הר אבן
פלוגה ב', בפיקוד שילה הר אבן זאבי הדממה הגיעה לבסיס נחל עוז ב 19 ביולי 2023 לתעסוקה מבצעית של שלושה חודשים. כוח קטן מהפלוגה אייש את מוצב נזמית, הסמוך לאנדרטת "חץ שחור" לזכר חללי פעולות הגמול של הצנחנים בשנות ה 50. בכוח היו שבעה לוחמים עם נמ"ר נגמ"ש משוריין שהותאם במיוחד למשימות חטיבת גולני וטנק מגדוד 77 של השריון. בצוות הנמ"ר היו שלושה לוחמים מפלוגה א'.
מפקד הכוח במוצב נזמית היה סמל רועי ברקת, לוחם מצטיין מראשית דרכו בגולני, שיועד לצאת לקורס קצינים. שילה, כמ"פ קפדן, הקפיד על איוש כוננות בכל שעות היממה, ומדי בוקר בשעה 05:30 הוכנסה הפלוגה לנוהל כוננות עם שחר.
"בוקר טוב, השמש זורחת ואיתה המחבלים". רס"ן שילה הר-אבן ז"ל
(צילום: באדיבות המשפחה)
שילה הר אבן הגיע לחטיבה החומה לאחר שירות ארוך ביחידת הקומנדו אגוז, שם מונה למפקד פלגה מבצעית לאחר אסון שפקד את היחידה, שבו קצין ירה בשוגג למוות בשני מפקדי פלגות. שילה שיקם את הפלגה, ובהמשך מונה למ"פ מסלול ונועד לקידום ביחידה. באוגוסט 2023 הוא מונה למפקד פלוגה ב' בגדוד 13 בגולני, לאחר שדחה הצעה לתפקיד מ"פ בחטיבת הצנחנים. שילה ביקש את הפלוגה הקשה ביותר, בגזרה המבצעית המורכבת ביותר, כזו המחייבת השקעה פיקודית מלאה. נאמן לערכיו, הוא חש כי זה היה המקום הנכון עבורו.
שילה קיבל את הפיקוד על הפלוגה כאשר היתה כבר בתעסוקה מבצעית בבסיס נחל עוז. הוא החדיר בפלוגה משמעת מבצעית ורמת כוננות גבוהה. לאחר השבועות הראשונים החל להסתמן שינוי ברור: פלוגה ב' הפכה לדוגמה ולמופת בגדוד 13.
הפלוגה בפיקודו של שילה הר אבן היתה אחראית לבסיס נחל עוז ולגזרה שנמתחה לאורך כ 29 קמ"ר, וכללה שבעה קילומטרים לאורך הגדר, וחמישה קיבוצים: מפלסים, כפר עזה, נחל עוז, עלומים וסעד. את הגזרה חצה כביש הרוחב 25 וכביש האורך 232, שהיווה את גבול הגזרה המערבי.
שילה הִרבה לדבר עם חייליו על מוכנות ל"פשיטה בהפתעה", וגם במהלך יום שישי, 6 באוקטובר, חזר על כך שוב. היתה לו אמרה קבועה: "בוקר טוב, השמש זורחת ואיתה המחבלים", וכך היה מקפיץ את החיילים לתרגילים ולמשימות הן באגוז והן בגולני. הוא אמר זאת, בלי לדעת שכך ייראה הבוקר האחרון בחייו. המג"ד, סא"ל תומר גרינברג, העריך מאוד את שילה ואת הפלוגה, וראה בה חוד גדודי.
ערב המלחמה, בליל שבת, יצא שילה למוצב נזמית, שם שירת צוות מלוחמיו, כדי לבדוק תקלה בנמ"ר שהיה עם הכוח. רק לאחר שהתקלה תוקנה חזר למוצב נחל עוז, שבו שירתו מרבית חיילי הפלוגה.
בשבת, 7 באוקטובר, היו במוצב נחל עוז שילה המ"פ, שני מפקדי מחלקות יוחאי דוכן ונמרוד אלירז וכ 30 לוחמי הפלוגה, מתוך כלל הפלוגה שמנתה כ 80 חיילים. מחלקה אחת היתה בחופשת שחרור ומחלקה אחרת בחופשת חג. כוח קטן של לוחמים שהה במוצב נזמית, הסמוך לקיבוץ כפר עזה. נוסף להם, היו בבסיס תצפיתניות, חיילים מפלוגת המפקדה של גולני ומיחידות נוספות: בלונאים, שריונרים, סמלות מבצעים, צוות מיחידת רוכבי שמיים, צוות רפואי, צוות הנדסי לתחזוקה שוטפת, וכן מפקדת גדוד 13 בפיקוד הסמג"ד ניר בוימפלק.
אור ל 7 באוקטובר, בשעה 05:30, יצא שילה כבכל בוקר ל"זמן גשר" כוננות עם שחר בשלושה ג'יפי דויד ממוגנים. בג'יפ האישי היו עמו הקשר שמעון מלכה, הנהג אלקסלסי וגשש. הג'יפים על צוותיהם כונו "דורסים". במהלך סיור הבוקר, בעקבות הוראה מהחטיבה שלא לרדת לגדר, בחר שילה לקחת את הדורסים לסיור בקווים אחוריים, כדי להכיר לחיילים את הגזרה ולהצביע על נתיבי חדירה אפשריים של מחבלים. בסיור הבוקר הקיף שילה את קיבוץ נחל עוז, עלה מערבה לקיבוץ עלומים, המשיך צפונה, ירד לכיוון קיבוץ סעד, הקיף אותו ממזרח, והמשיך לכיוון כפר עזה.
בשעה 6:29 נפתחה הפגזת חמאס. שילה הכריז בקשר: "כל תחנות גרנט לנסוע אחרַי. גשם סגול. זה לא תרגיל. אפשר לראות פה את היירוטים של כיפת ברזל". בשעה 6:34 הכריז על "אירוע מורכב", שמשמעותו יציאה למיגוניות ולעמדות הגנה בתוך מוצב נחל עוז. שילה הורה לאלקסלסי, נהג הדויד, יחד עם הקשר האישי שלו שמעון מלכה, לצאת מיד לכיוון מוצב נזמית. בדרך אמר לשמעון: "זה לא משהו רגיל. זאת פשיטה בהפתעה". הוא האיץ בנהג להגיע במהירות למוצב.
מפקד הכוח בנזמית היה רועי ברקת, סמל מחלקה, מהלוחמים המובילים בפלוגה. צוות הנמ"ר במוצב כלל את אברהם פסקין, המפקד, את אלקסלסי הנהג ומקלען. שילה הנחה בקשר את רועי ברקת להכין את הנמ"ר לתנועה ולפתוח את הכבש האחורי כדי לחסוך בזמן. הוא היה צריך לעלות מיד לנמ"ר ולהילחם מתוכו.
הקשר שמעון מלכה ועוד חמישה לוחמים הצטרפו אליו במהירות לנמ"ר. תוך כדי נסיעה יצר שילה קשר עם החמ"ל שבמוצב נחל עוז, הודיע כי מדובר ב"פשיטה בהפתעה", והורה לטנק לעלות לעמדה 51 ולהרוג כל מי שינסה לחצות את הגדר מכיוון עזה.
תיעוד חטיפת התצפיתניות
שילה ניהל את הקרב שלו ושל צוותו מתוך הנמ"ר. הוא היה מעודכן במצב באמצעות רשת הקשר הפלוגתית באות הקריאה גרנט, הקשר הגדודי ברשת "נשרים", הקשר עם המוצב והקשר הפנימי בנמ"ר. בתוך מחנה נחל עוז נכנסו הלוחמים מיד למיגוניות ולעמדות הגנה. מטחי הפצמ"רים מכיוון הרצועה היו בעוצמה ובקצב חסרי תקדים. הדיווח הראשון לשילה הגיע מתצפיתניות חמ"ל נחל עוז על "פרש פלשת" כוחות נוח'בה שפורצים את הגדר. נחשול של מאות מחבלים על טנדרים, אופנועים ובהסתערות רגלית נע לעבר המחנה וקיבוץ נחל עוז.
בעקבות הדיווחים הראשוניים חילק שילה את הכוחות כך שהטנק שנמצא בנזמית יגן על מרחב חץ שחור וכפר עזה. הוא עצמו יצא לכיוון הגדר כדי לבלום את שטף חדירת המחבלים. בפקודה לצוות הטנק אמר: "תפתח באש ותשמיד כל מה שזז. תגן באש על הכניסה לכפר עזה". שילה ידע באותו זמן, מדיווח מפקדת התצפיתניות שיר אילת, כי ציר בורמה שלאורך גדר הגבול נפרץ, וכי מאות מחבלים עושים דרכם לשטח ישראל.
"מה קורה בכפר עזה?"
שילה הר אבן נחשף בדיווחי הקשר לכך שהסמג"ד ניר בוימפלק נפצע באורח אנוש בכניסה לבסיס נחל עוז. מרגע זה ואילך, כאשר הסמג"ד נאבק על חייו, שילה תופס בפועל פיקוד על הגזרה הפלוגתית המורחבת. בעודו בלחימה על הגדר ופוגע במחבלים, הוא מקבל באותן דקות דיווחים שוטפים מסגן שיר אילת, שתופסת את הפיקוד על חמ"ל נחל עוז. הוא מתפעל מקור הרוח ומהדיוק בדיווחיה של הקצינה הצעירה.
שילה חש את הלחץ שבו מצויות התצפיתניות לנוכח מראה המחבלים על הפסקלים. הוא שומע קולות בכי של אחדות מהן, מול עשרות מחבלי נוח'בה שנמצאים בדרכם למוצב. הן מדווחות ברשת על פרש טורקי חדירה על הגדר ועל פריצת עשרות מחבלים בכיוון המוצב.
יש תצפיתנית, יעל לייבושור, ששילה מחבב במיוחד, ובשיחות עמה הוא נוהג לומר בקשר: "פסקל 76 הכי טובה". בבוקר 7 באוקטובר, כששמע את יעל נסערת עד אימה, הוא יצר עמה קשר כדי להרגיעה.
בדהרה מים המלח לכפר עזה. סא"ל תומר גרינברג ז"ל
(צילום: דובר צה"ל)
שילה יוצר קשר עם מפקד החטיבה הצפונית, איציק כהן, מדווח לו על המתרחש ועל יציאתו לגדר כדי לבלום את פריצת המחבלים. סא"ל תומר גרינברג, מפקד גדוד 13, נמצא באותו זמן בדרכו בנסיעה מטורפת מביתו ביישוב אלמוג שבמרחב ים המלח לכיוון כפר עזה.
עם צוות של חמישה לוחמים, נוסף לשלושת מפעילי הנמ"ר, שילה דוהר לכיוון הגדר שנפרצה בו זמנית בעשרות מקומות. בדרכו הוא נתקל בכוחות החוד של חמאס, פותח עליהם באש מא"ג ומחסל אחדים מהם. שילה ממשיך בירי רצוף ונותן פקודה למפקד הנמ"ר, אברהם פסקין, לדרוס מחבלים בדרכם.
במהלך התנועה הוא יוצר קשר עם סגן שיר אילת, מפקדת התצפיתניות, כדי לברר את מוקדי הפריצה בגדר ומאיפה הם מגיעים. הוא מבקש עדכון על המתרחש במוצב נחל עוז ושואל גם: "מה קורה בכפר עזה?"
שילה משגר את רכבי הדויד הפלוגתיים כסיוע לכפר עזה. מפקד הצוות מודיע לו שזה בלתי אפשרי: הם תחת אש כבדה, ספגו פגיעת מטול אר פי ג'י, וג'יפ הדויד הממוגן נפגע. בצוות הדויד אין נפגעים.
דיווח נוסף של שיר אילת ממוצב נחל עוז מצביע על חדירה רחבה של מחבלים בגזרה שבאחריותן. שילה מקבל החלטה לחזור בדחיפות למוצב.
מחבלי נוח'בה מפעילים רחפני נפץ שמנטרלים את המצלמות על הגדר ואת מערכת רואה יורה. שילה מקבל דיווח על תנועת מחבלים בכיוון אנדרטת חץ שחור.
"משימתך כפר עזה, בכל מחיר"
"3 כאן קודקוד גרנט", הוא משדר למפקד הטנק אלעד: "משימתך כפר עזה, בכל מחיר". מפקד הטנק מאשר: "כפר עזה..." הטנק מגן באש על הכניסה הצפון מערבית של קיבוץ כפר עזה. שילה פוקד על צוות הלוחמים הקטן שבמוצב נזמית לצאת מהמוצב ולהצטרף לקרב ההגנה על הקיבוץ. בו זמנית הוא מנהל שני קרבות: האחד בכפר עזה, שם נלחמים הטנק ולוחמי צוות נזמית, והקרב על מוצב נחל עוז.
אברהם פסקין, מפקד הנמ"ר, מתקשה להתקדם תחת אש בכיוון הנסיעה למוצב. זהו יומו הרביעי במוצב נחל עוז, ועדיין אין לו היכרות מלאה עם השטח. הוא אומר לשילה שאינו מכיר את הדרך למוצב. שילה עולה לעמדת המפקד, פותח את כיפת הנמ"ר ומרכז את האש ממקלע המא"ג לעבר המחבלים סביבו. על סיפון הנמ"ר מערכת ירי שמפעילה את הקטלן, מקלע 0.5 הסובל ממעצורים. לעבר הנמ"ר נורה אר פי ג'י נוסף. מערכת ההגנה מעיל רוח מופעלת ומצילה את חיי הצוות. מכל עבר ניתכת עליהם אש.
שילה מזהה מעמדת המפקד בצריח טנדר לבן. הוא משוכנע שזה הטנדר של שחר אביאני, רבש"ץ קיבוץ כפר עזה, ומורה לנהג אלמקייס לנסוע בכיוונו. התצפיתנית יעל לייבושור מדווחת לשילה שהטנדר הלבן הוא של חמאס. שילה מנחה את אלמקייס לעלות על הטנדר ולדרוס אותו, תוך כדי ירי מהמא"ג אל הטנדר והמחבלים שעליו. אחד המחבלים נמלט לשדה הסמוך, ושילה מחליט לרדוף אחריו. הוא צועק לאלמקייס: "ימינה, שמאלה, ימינה לדרוס אותו". רק לאחר שהוא מוודא שהמחבל נדרס הוא נרגע.
השטח שורץ מחבלים, ושילה מנהל מולם קרב מתוך כיפת המפקד. במהלך הקרב הנמ"ר נפגע בחלקו האחורי מירי מחבלי חמאס. שילה מרגיש שהנמ"ר מתחיל לקרטע ומקבל דיווח מפסקין בקשר הפנימי: "נתקענו". הנמ"ר נתקע בלב שטח השמדה, והצוות שבסיפון חסר אונים וחושש שזה הסוף. שילה מרגיע את הצוות ומורה לנהג אלמקייס להפעיל את התנעת החירום. לאחר שלוש דקות של ניסיונות התנעה, המנוע המקרטע חוזר לחיים. הנמ"ר, פגוע חלקית, נע לאטו: ממהירות ממוצעת של כ 30 קמ"ש הוא יורד לכ 10 קמ"ש.
שילה קורא בקשר לשני הטנקים בפיקוד מפקד המחלקה, דניאל פרץ: "תתחילו לירות פגזים, אני לא רואה אש". שילה עוקף את המוצב ופונה שמאלה לאזור עמדת הש.ג. אשר בסמוך אליה הוא מזהה את הגופות של אדיר בוגלה, אורי כרמי ודור לזימי.
שילה פורץ בנמ"ר את גדר המוצב ונכנס לתוכו. המטרה: להגיע לחמ"ל ולמיגוניות, שם דקות אחדות קודם לכן התנהל קרב קשה שבו נפלו שניים מלוחמי הפלוגה דוד רטנר ועומר סיבוני. בכניסה למוצב שילה מזהה את ג'יפ הדויד של הסמג"ד, שמשתו הקדמית מנופצת ועליו סימני ירי. בתוך המוצב עשרות מחבלי נוח'בה, כוח העילית של חמאס. הפקודה לאלמקייס ברורה: להסתובב בתוך המוצב ולחסל כל מי שבדרך.
ברגע מסוים שילה אומר לאלמקייס: "עצור לרגע". הוא סורק ימינה ושמאלה כדי לבחון את הזירה. מחבל צלף מכוון לעבר מפקד הנמ"ר, לוחץ על ההדק, ובשני כדורים פוגע בשורש כף ידו השמאלית. שילה מגיב בקללה חדה. אברהם פסקין מבחין שיד שמאל של שילה שמוטה, כאילו התנתקה מהגוף, ושטף דם פורץ ממנה. שילה חש כאבים חדים ומבקש קאט חוסם עורקים כדי לעצור את הדימום.
שילה בהכרה מלאה, מתמודד עם הכאב וחושב: אין ברירה, חייבים להמשיך. אנשיו מביטים בו בהשתאות מדוע הוא אינו מתפנה מעמדת המפקד. שילה ממשיך לירות בידו הימנית מהמא"ג עד תום התחמושת שבמחסנית. הוא מכוון את אלמקייס: "תסתובב, תסתובב. אתה חייב להמשיך לעשות סיבובים. סע שמאלה", ומנחה אותו לצאת מהמוצב ולעצור סמוך לחורשה ליד כביש 25, כ 50 מטר מהמוצב.
כבש הנמ"ר האחורי תקול ואינו נפתח. שילה מורה ללוחמים לפרוק דרך הפתח הקדמי. פסקין מדווח על התראת טילים ממערכת ההגנה מעיל רוח. שילה מגיב: "לא מעניין אותי טילים. עוף החוצה. אנחנו במלחמה". אנשיו טוענים מחדש מחסניות, ולראשונה מתפנה לשילה רגע קצר לאפשר טיפול ביד הפגועה ולהדק את חוסם העורקים.
"אתה ואני נגד כל העולם"
שילה מכנס את לוחמיו ומתדרך אותם לקראת הסתערות רגלית על המוצב. הוא יוצר קשר עם דניאל בוני, מפקד הפלוגה המסייעת, שמגן באותה שעה על קיבוץ נחל עוז מול ניסיון חדירה של מחבלים. שילה מתכנן פגישה עם בוני בקצה החורשה, כדי לתאם התקפה משולבת על מוצב נחל עוז. שילה ודניאל חברים קרובים. בוני מגיב לקריאה: "יאללה, נכנסים. זה אתה ואני נגד כל העולם". השניים מתחבקים ומתאמים את נוהל הפשיטה לעבר המוצב.
באותן דקות שילה מתעדכן על המצב בתוך מוצב נחל עוז. לוחם מהפלוגה מדווח לו בקשר: "אנשים מתים לי בידיים, אני צריך סיוע מיידי". רק מאוחר יותר הוא מבין שמדובר בלוחמים דוד רטנר ועומר סיבוני, שנפצעו אנושות ומתו מפצעיהם.
שילה נותן פקודה בקשר: "כאן קודקוד גרנט. שימו לב עכשיו קודקוד קישון (בוני) עם הנמ"ר שלו, ומשנה חשאי (סמ"פ הטנקים עידו פאר) עם הטנק שלו, פורצים פנימה לכיוון החמ"ל. קישון, משימתך להגיע בעוקב, ואנחנו פשוט הורגים את כל מה שזז. שימו לב לדו"צים ירי צדדי של כוחותינו. יש להם קלאצ'ים, יש להם סרטים כחולים על טי שירטים. להרוג את כל מה שזז. עבור".
הלוחמים בצוות הנמ"ר של שילה מתקשים להבין כיצד מפקדם יכול להמשיך לפקד על הסתערות, כשהוא פצוע קשה ומנוטרל מירי ביד שמאל. שילה מדגים להם כיצד הוא יכול לירות ביד ימין בלבד, כשהוא משעין את קנה המא"ג על המרפק. הם שואלים אותו מה יקרה אם יהיה מעצור בנשק. שילה מרגיע אותם, ואומר שיֵדע לתפקד גם במצב כזה.
שילה מתדרך את אנשיו ואומר שזאת הסתערות רגלית לתוך המוצב, מול עשרות מחבלים השולטים בו. הוא אומר ללוחמיו: "לא בטוח שכולנו נחזור מההסתערות. אבל אנחנו לא משאירים חברים". שילה נותן להם אפשרות לבחור אם להצטרף אליו להסתערות על המוצב, שעלולה להיות האחרונה בחייהם. מהמבט בעיניהם הוא מבין שכולם איתו.
הלוחמים ממלאים מחסניות ונערכים להסתער לעבר הכניסה למוצב. מאז שעות הבוקר המוקדמות הם בלחימה עם שילה ברכבי דויד ממוגנים, ומאז המפגש עם סמל המחלקה רועי ברקת במוצב נזמית הם איתו בנמ"ר. יש להם אמון מוחלט במפקדם.
טרם היציאה להסתערות מתרחש רגע של אי בהירות פיקודית בין שילה לבוני. שילה מבין שהוא מפקד הגזרה, על סמך מינוי של איציק כהן, מפקד החטיבה הצפונית, לאחר פציעתו של הסמג"ד ניר בוימפלק. דניאל בוני קיבל מינוי דומה ממפקד הגדוד, תומר גרינברג, שהיה בדרכו לעוטף. שילה באותה עת בלי הטלפון הנייד שלו. בוני אומר לשילה שהוא מפקד הגזרה, ושילה מגיב: "שלילי". מרגע זה ואילך כל הקשר מופנה לרשת גרנט, אות הקריאה של פלוגה ב'.
תוכנית הקרב שהשניים מגבשים היא כדלקמן: הנמ"ר יפרוץ ראשון; אחריו, בתנועת מלקחיים, צוותי הקרב של שילה ובוני יפרצו למוצב משני כיוונים ויטהרו אותו באש מהמחבלים המחזיקים בו. הנמ"ר יסייע באש צמודה לכוח המסתער ויפרוץ לתוך המוצב. שני הטנקים אמורים להשלים את הפריצה ולהגיע לעמדת הש.ג.
סמוך ליציאת הכוח המשולב לקרב נשמע ברשת הקשר הגדודית קולו של המג"ד תומר גרינברג, הקורא לשילה ולבוני: "תעזבו הכול, תלכו לכפר עזה המצב שם חמור". שילה נותר נחוש בהחלטתו המקורית להסתער על מוצב נחל עוז. הוא מציע לדניאל בוני להתפצל. באותו זמן תומר גרינברג, מג"ד 13, נמצא בדרכו לקיבוץ כפר עזה. על פי המידע שהוא מקבל בדרך, קיבוץ כפר עזה נתון תחת מתקפה קשה, ובחלקו אף נכבש בידי מחבלים. תומר אומר בקשר: "חייבים לתגבר שם את כיתת הכוננות היישובית הכוח היחיד שנלחם בקיבוץ משעות הבוקר המוקדמות". לפי הדיווחים בקשר, מאות מחבלים נערכים ליד אנדרטת חץ שחור, ערוכים לכיבוש כפר עזה.
שילה ובוני מתחבקים ונפרדים. כך גם לוחמי הפלוגה המסייעת עם חבריהם מפלוגה ב' בגדוד. הם העדים האחרונים שפוגשים בשילה ולוחמיו בחיים. הם מתפעלים מהמראה של שילה, עם קאט חוסם עורקים על זרועו, מתדרך את אנשיו לקראת ההסתערות. שבועות לאחר מכן, כשיפגשו בהר הרצל את אינגריד הר אבן, אמו של שילה, הם יספרו לה על קור הרוח והמנהיגות שגילה בנה רגע לפני ההסתערות.
בוני יוצא בדרכו לכפר עזה. שילה נערך להסתערות על המוצב. הפלוגה המסייעת, בפיקודו של דניאל בוני, היא הראשונה שנכנסת ללחימה בכפר עזה, שכבר נשלט בידי מחבלים המנהלים בו מסע רצח, חטיפה והצתת בתים על יושביהם. כוח מיחידת מגלן, בפיקודו של איליי עדני, נמצא בדרכו לקיבוץ, וכך גם צוותים מסיירת מטכ"ל ודובדבן, המתפצלים ללחימה בכמה קיבוצים.
עד אותו רגע מצליחים שילה ובוני, כל אחד בגזרתו, לבלום במידה רבה את הגל הראשון של מחבלי נוח'בה. בלחימה שלהם בשעות הבוקר מצילים שילה ואנשיו את קיבוץ סעד, שלא נפרץ בידי המחבלים, וכאלף מתושביו ניצלו. הטנק בנזמית, שהוצב על ידו בעמדה שולטת על הכניסה לכפר עזה ותוגבר בטנק נוסף, נאלץ לנטוש את עמדותיו תחת לחץ אש כבד של מחבלי נוח'בה המצוידים במטולי אר פי ג'י קטלניים. ברגע שהטנק נאלץ לעזוב את העמדה מול כפר עזה, גל שני של מחבלים מאות מאנשי גדוד ג'בליה מצטרף לקרב, פורץ לעבר שכונת הצעירים בקיבוץ ומתחיל בטבח, ברצח ובחטיפה לרצועה. השכונה עולה באש.
שילה, לאחר כשעתיים של קרבות רצופים, כשהוא נע שוב ושוב עם הנמ"ר בזירות הלחימה שבעוטף, מפקד על כוחותיו שבבסיס נחל עוז ובמוצב נזמית, מפעיל שני טנקים, פצוע קשה ומסרב להתפנות. הוא נוטל על עצמו את משימת הפריצה למוצב הקרב שעלול להיות האחרון שלו. שילה משלים עם פקודת המג"ד תומר גרינברג, שלפיה בוני יוצא לכפר עזה, וכי הוא עצמו, עם שישה לוחמים בלבד, יפרוץ אל מוצב נחל עוז בניסיון להצילו.
שילה משנה את תוכנית הקרב ומתכנן את ההסתערות בסיוע הנמ"ר, שיספק אש מקדימה, ובסיוע שני הטנקים, בפיקוד דניאל פרץ ועידו פאר, שייתנו אש לפריצה למוצב.
הכוח של שילה הוא התקווה האחרונה של מוצב נחל עוז, הנלחם על חייו. שילה יודע שבמוצב יש לוחמים הרוגים ופצועים, חלקם גוססים לוחמי פלוגה ב' שלו. התמונה המלאה והשמות עדיין אינם ברורים לו. יש בו הערכה עמוקה לשני מפקדי המחלקות שלו, יוחאי דוכן ונמרוד אלירז, שמנהלים את הקרב, אבל הוא יודע שהם לא יוכלו להחזיק מעמד לאורך זמן מול 65 המחבלים שחדרו בגל הראשון ושולטים במוצב, שאליהם מצטרף גל שני של כ 50 מחבלים.
שילה מעריך שמהרגע שדניאל בוני וצוותו בנמ"ר כבר אינם איתו, הסיכויים להצלת המוצב פחתו. הוא אינו משתף את אנשיו במחשבות החולפות בראשו. הוא נחוש לצאת להסתערות עם כוח של שישה לוחמים בלבד, מול עשרות מחבלים מצוידים במיטב הנשק. הוא כלל אינו נראה כמי שמתלבט או מהסס. הביטחון האישי שהוא מפגין מקרין על לוחמיו.
שילה אינו יודע שבאותו זמן מבנה הסמוך לשער הבסיס כבר נכבש בידי המחבלים, ושאחדים מהם התמקמו למארב מול כל מי שינסה לפרוץ למוצב.
טרם היציאה לקרב נושא שילה דברים ברשת גרנט, במה שנשמע כדברי פרידה: "אנחנו המגן האחרון. זה הייעוד שלנו. בשביל זה אנחנו כאן. זה הזמן שלנו להגן על מדינת ישראל ואזרחיה. שימו לב כוחות ומשימות להמשך: קודקוד קישון והנמ"ר שלו, עם ה'דויד' והנמ"ר, נוסעים לכפר עזה, שם מתנהל מסע הרג. קודקוד גרנט (שילה) ומשנה חשאי עידו פאר, סגן מפקד פלוגת הטנקים נכנסים עם הטנק, הנמ"ר וכוחות רגליים למוצב נחל עוז. אשרו: משנה חשאי עידו פאר, וג' 1 דניאל פרץ, מפקד מחלקת הטנקים".
ההסתערות האחרונה
שילה קובע כי בראש הכוח ינועו לצדו סמל המחלקה רועי ברקת וישי פיטוסי, מהלוחמים המצטיינים בפלוגה. רועי מיועד לצאת בקרוב לקורס קצינים, פיטוסי ניחן באומץ לב בלתי רגיל כוח חוד ששילה בוחר בו ככזה המתאים ביותר למשימה. יש לו ביטחון מוחלט גם בלוחמים האחרים בצוות המסתער. שמעון מלכה צמוד אליו מאחור עם מכשיר הקשר.
שילה שולח את פסקין וצוות הנמ"ר לאיגוף, ומורה לו לפגוש אותו בכניסה למוצב. לדניאל פרץ, מפקד מחלקת הטנקים, הוא קורא להצטרף להסתערות מצד הכניסה של שער הש.ג.
השיחה האחרונה של שילה היא עם יוחאי דוכן, מפקד המחלקה הוותיק, קצין ששילה מעריך מאוד כמפקד. הוא מדווח לדוכן על תוכנית ההסתערות למוצב, מחזק אותו ואומר שבקרוב ייפגשו. "תחזיק מעמד", הוא אומר לו בסיום השיחה.
לפי עדותו של שמעון מלכה, הלוחם היחיד ששרד מכוח שילה, מפקדו היה נחוש לצאת לקרב, שבסבירות גבוהה יהיה האחרון בחייו. הוא לא ראה בפניו של מפקדו רגע של היסוס או התלבטות. כל אחד מלוחמיו הבין את מהות המשימה ששילה מוביל אותם אליה. עבורם שילה הוא מפקד שחייבים ללכת אחריו, ואם הוא החליט להסתער ולפרוץ באש למוצב הם איתו, עד הכדור האחרון. לא ברור מה היה בראשו של שילה טרם הפקודה "אחרַי", ועד כמה העריך כי זהו הקרב האחרון ממנו אין חזרה, כשמולו עשרות מחבלים האורבים לו ולאנשיו. שמעון מלכה, הקשר של שילה והשריד האחרון, משוכנע שהמחשבה היחידה של שילה לא היתה על הצפוי לו בהסתערות, אלא כיצד להציל את התצפיתניות, את המפקדת שלהן שיר אילת, את קציניו ואת לוחמיו האחרונים שנותרו בחיים בקרב על מוצב נחל עוז.
שילה שולח את צוות הנמ"ר לאיגוף, ומורה לו לפגוש אותו בציר הכניסה למוצב. למפקד כוח הטנקים, דניאל פרץ, ג' 1 ברשת, הוא קורא להגיע אליו ולהצטרף להסתערות מציר הכניסה של עמדת הש.ג.
שילה מוביל את ההסתערות. הוא קורא לפסקין, מפקד הנמ"ר: "אתה נכנס ראשון". פסקין סוגר את מדף המפקד ונוסע אחרי הטנקים. שילה סוחט את הדק המא"ג בידו הימנית, כשידו השמאלית מנוטרלת. רועי ברקת וישי פיטוסי, ואחריהם ארבעת הלוחמים האחרים, פותחים באש אוטומטית. הכוח נתקל בהפתעה במכת אש מחלונות המבנה ובאש צולבת משער הש.ג. ומהחומה המערבית. שילה, אולי בפקודה האחרונה בחייו, קורא בקשר הפלוגתי: "כאן קודקוד גרנט. נתקלנו לפנים, מספר מחבלים לא ידוע, לתפוס מחסה מאחורי הבטונדות". באותו רצף הוא קורא לפסקין, מפקד הנמ"ר: "תחזור אלי מיד, יש לי פצועים".
שילה ואנשיו חשופים לאש צולבת הנורית מכל עבר. הם נפגעים בשטח ההשמדה. אחד אחרי השני הם נופלים בקרב. סרן שילה הר אבן נהרג, ויחד עמו נופלים רועי ברקת וישי פיטוסי. שניות אחריהם נפגעים ונופלים בקרב הלוחמים סמ"ר יעד בן יעקב, סמ"ר דור ירחי וסמ"ר דביר זכאי. היחיד בכוח ששרד בנס הוא הקשר שמעון מלכה. כדור שכוּון ללבו פגע ברובה שלו.
שמעון סיפר: "התחלנו ללכת בשני טורים לכיוון המוצב, ואז התחיל עלינו ירי מכל כיוון מלפנים, מהצד ומהאגף. שילה צעק לתפוס מחסה בבטונדות. היה שם צלף שירה בכל מי שנחשף. שילה וכל החברים נהרגו במקום. אני היחיד שניצלתי בנס". בנמ"ר מזהים לוחם מכוח שילה שרץ לעברם זהו הקשר שמעון מלכה, הניצול האחרון מהכוח.
בשעה 8:30 בבוקר שילה הר אבן ולוחמיו לא הצליחו לפרוץ את מסך האש ונפלו מות גבורה. זה הרגע שבו נולדה אגדת סרן שילה הר אבן, גיבור הקרב על מוצב נחל עוז מפקד נדיר, מהטובים ביותר בדור המפקדים החדש של צה"ל.
באותן דקות דניאל בוני, מפקד הפלוגה המסייעת, מוביל את הכוח הקטן שלו בנמ"ר לכיוון כפר עזה. בקשר הוא מקבל דיווח על הקרב של שילה, ואומר לאנשיו: "כל מי שראינו עכשיו אינם. עשו להם מארב בכניסה והרגו אותם". בנמ"ר הפלוגה המסייעת משתררת דממה, וכאב עמוק על נפילת חברים קרובים.
