הרכבת האווירית של בכירים אמריקנים שממשיכים לנחות בישראל לא מבשרת טובות; בוודאי לא את השלום הנצחי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הבטיח, אבל גם לא את השינוי לטובה בפני המזרח התיכון שבנימין נתניהו כבר רשם לזכותו. היא מעידה בעיקר על פאניקה שאחזה בממשל בוושינגטון משום שאינו מצליח להביא לכלל סיום את שלב א' בתוכנית 20 הנקודות של הנשיא האמריקני. אין לו אפילו תחילת קצה של מתווה פעולה מוסכם על כל השותפים, וגם לא תוכנית מעשית ומימון ליישום שלב ב'.
הפאניקה נובעת מחשש שמא נתניהו – כפי שעשה אחרי עסקת החטופים הקודמת בחורף - ינצל את גרירת הרגליים ותכסיסי ההשהיה של חמאס, ואת הקשיים במימוש שלב ב', כעילה (מוצדקת) לחידוש הלחימה. בוושינגטון יודעים ששרי ממשלת ישראל, וכנראה גם נתניהו עצמו, מאמינים שאת פירוק חמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה ממנהרות ניתן לבצע רק במלחמת חורמה שבה יכריע צה"ל כליל את הארגון. הם משוכנעים שהמצב הנוכחי, אחרי שחרור כל החטופים החיים, הוא הזדמנות בלתי חוזרת לפעול בעוצמה מהאוויר ומהקרקע בכל שטח הרצועה, בלי לחשוש לפגוע בישראלים, עד שהמחבלים העזתים יניפו דגל לבן.
נתניהו עם סגן הנשיא ואנס, שהגיע להשגיח:
פגישתם של ראש הממשלה בנימין נתניהו וסגן נשיא ארה"ב ג'יי די ואנס
(צילום: עומר מירון/ לע״מ)
מזה בדיוק חוששים הקטארים והטורקים הקרובים כרגע לאוזנו של טראמפ. לדברי גורמים יודעי דבר, הם הצליחו לשכנע אותו שאם תקרוס הפסקת האש, תקרוס גם תוכנית 20 הנקודות שלו. במקרה הטוב, מימושה יידחה בזמן רב, מה שאומר שידעכו לזמן רב סיכוייו של טראמפ להשליט סדר חדש במזרח התיכון ולזכות בפרס נובל לשלום.
לפאניקה שאחזה בממשל בוושינגטון מצא טראמפ תרופה יצירתית אך קצת פרמיטיבית: "ביבי-סיטינג" – שמרטפות מדינית שמתבטאת בשיגור בכירים לישראל כדי שירתיעו בנוכחותם הפיזית את נתניהו מלפתוח באש ולעכב הסיוע ההומניטרי (הרכבת האווירית לא כוללת עוד את סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, שלא יכולים לפקח מקרוב על נתניהו כשהם נוסעים לקושש שיתוף פעולה במזרח התיכון).
מנגנון הפיקוח הצבאי הבינלאומי בהובלה אמריקנית שהתנחל בקריית גת נועד לתכלית זו. אנשיו משתמשים באמצעי ביון כדי לוודא שצה"ל וחמאס לא מבצעים פרובוקציות שיקריסו את הפסקת האש. ממשלת ישראל נאלצת להשלים בחריקת שיניים עם מצב שבו האמריקנים כובלים את ידיה ומאפשרים למעשה לחמאס להאריך את השלב הראשון בתוכנית באמצעות שחרור החטופים החללים בטפטוף.
בזמן הזה הארגון מבסס מחדש ובמהירות את שלטונו האזרחי ואת כוחו הצבאי ברצועה, תוך ביצוע מעשי זוועה שנועדו להשתלט מחדש על כשני מיליון עזתים באמצעות זריעת פחד מוות. כשנכנסה הפסקת האש לתוקפה, והחלו להגיע הדיווחים המצולמים על השתוללות אנשי חמאס, אמר טראמפ לעיתונאים שהוא לא סבור שצריך להתנגד לכך שהארגון ישמור על ביטחון האוכלוסייה באופן זמני. רק אחרי שגבר זרם קטעי הווידאו שחמאס עצמו צילם והפיץ מההוצאות הסיטוניות להורג, הבינו גם בבית הלבן וכנראה גם הקטארים שבני חסותם הגזימו. לפחות כרגע פחתו בצורה ניכרת הזוועות שהתבצעו לעיני כל ברחובות הרצועה בתואנה של מלחמה בכנופיות פשע.
צה"ל מבקש רשות
חמאס שולט כעת ב-43% משטח הרצועה וברוב אוכלוסייתה. האמריקנים קוראים לשטח הזה, שממערב ל"קו הצהוב" שאליו נסוג צה"ל - "האזור האדום". על פי הכללים שהם קבעו, בהתייעצות עם בכירי המטכ"ל בישראל, בשטח זה אסור לצה"ל ליזום פעולות התקפיות עצימות. רק פתיחה באש להגנה עצמית מותרת לחיילים אם הם מותקפים מהאזור. אבל צה"ל נדרש, באמצעות מנגנון התיאום והפיקוח, להודיע לאמריקנים – ולמעשה לבקש רשות – על כל "פעולה התקפית חריגה" בשטח.
האזור שבשליטת צה"ל ממזרח לקו הצהוב (וגם ברצועות צרות מצפון ומדרום לו) נקרא בפי האמריקנים "האזור הירוק". מדובר ב-57% משטח הרצועה שנמצאים בשליטה מוחלטת של צה"ל. חיים בהם כעת רק כ-200 אלף עזתים, ורוב אנשי החמולות והקבוצות החמושות (כולל כנופיות פשע) המתנגדות לחמאס.
בשטח הזה מבצע צה"ל, גם בזמן הפסקת האש, פעילות מואצת של חשיפה והריסת מנהרות ותשתיות טרור אחרות. מדי פעם הוא נתקל בחוליות של אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי שנשארו לכודים במנהרות, ובמקרים נדירים הם תוקפים מגננים של צה"ל. הוראות הפתיחה באש בשטח זה הן חד-משמעיות: יורים בכל מי ומה שמסכן את הכוח בלי צורך לבקש אישור מלמעלה.
המחלוקת העיקרית בין ארה"ב לישראל נוגעת לשחרור האיטי במכוון של החטופים-החללים. הבכירים האמריקנים, ובראשם סגן הנשיא ואנס, שקיבלו תדריכים מהרמטכ"ל ומבכירי מערכת הביטחון, השתכנעו מהחומר שהוצג להם בנכונות הטענה הישראלית על שיהוי מכוון מצד חמאס. לכן, בסוף השבוע קיבלה ישראל אור ירוק לעכב מקצת הסיוע ההומניטרי ולמנוע את פתיחת מעבר רפיח כדי להפעיל עליו לחץ.
בכל מקרה, בירושלים ובוושינגטון די בטוחים ששלב א' של תוכנית טראמפ יתבצע במלואו, אבל בלוח זמנים איטי מכפי שנקבע. מה יקרה בשלב ב' של התוכנית? אם בכלל ניתן לממשו? זהו הנעלם הגדול שמדאיג את כולם, ובעיקר את הבית הלבן.
גורמים זרים וישראלים טוענים ששני מכשולים בסיסיים תוקעים כעת את המאמצים של וויטקוף, קושנר ומפקד סנטקום בראדלי קופר, לממש את התוכנית: האחד הוא סירוב חמאס להתפרק מנשקו והתעקשותו להישאר בעזה ככוח דומיננטי גם אם מאחורי הקלעים. המכשול השני קשור בהתעקשות ממשלת ישראל שהרשות לא תהיה מעורבת בשלטון האזרחי ובכוח אכיפת החוק (המשטרה) הפלסטיני שייכנס לרצועה אחרי שאומן בירדן ובמצרים בעזרת ארה"ב.
מכשול פירוז הרצועה
חמאס אמנם הצהיר שהוא מסכים לתוכנית 20 הנקודות שכוללת דרישה לפירוז הרצועה, אך כעת הוא מציע נוסחה יצירתית לפתרון הסוגייה: ראשית, הוא יפורק רק מנשק התקפי כבד (רקטות, טילי נ"ט וכטב"מים), אך לא מהנשק "להגנה עצמית". כלומר, בידיו יישארו רובי הקלצ'ניקוב ו-M16, מטולי ופצצות RPG ומטענים (כבר עכשיו חמאס אוסף בקדחתנות אלפי נפלים שנשארו ברצועה ומוציא מהם חומרי נפץ כדי לייצר מטענים מאולתרים). המשמעות היא כפולה: חמאס יוכל גם לשלוט באוכלוסייה בכוח הנשק, כמו חיזבאללה בלבנון, וגם להפעיל לוחמת גרילה נגד ישראל.
הסעיף השני בנוסחת חמאס מציין שהארגון יסכים להתפרק כליל מ"נשק ההתנגדות" רק אם יימסר לידיים פלסטיניות. ליתר דיוק - חמאס יתפרק כליל מנשקו רק אם יוכל למסור אותו לידי המדינה הפלסטינית, אם וכאשר תקום בעתיד. דרישה זו, שזוכה לתמיכה של קטאר, טורקיה ואולי גם מצרים, משמעותה שחמאס לא יתפרק מנשקו, אלא באופן סמלי, כשיפקיד את הנשק ההתקפי הכבד (שרובו ממילא הושמד במלחמה) בידי גורם ערבי ידידותי.
זו הסיבה שבגללה רוב מכריע של המדינות המוסלמיות שהבטיחו לשלוח חיילים ל"כוח הייצוב הרב-לאומי" שיתפרס בעזה גוררות כעת את רגליהן ומתחמקות כאשר האמריקנים פונים אליהן. רוב המדינות הללו חוששות שחייליהן יאלצו להילחם בחמאס כדי לפרקו מנשקו ויספגו אבדות, או שהתקפות אוויריות ישראליות על הארגון המתעקש להשתקם יסכנו אותם.
במקביל, איחוד האמירויות וערב הסעודית מסרבות להשקיע את עשרות המיליארדים שהבטיחו לשיקום עזה כל עוד חמאס חמוש, אפילו בנשק קל, נוכח ברצועה, ועלול בפעולות גרילה לגרום לישראל לחדש את הלחימה וההרס. המדינות הסוניות המתונות חוששות שהשקעותיהן ירדו לטמיון. שוב.
התנגדות למעורבות הרשות
נתניהו וממשלת הימין שבראשה הוא עומד חוששים שחזרת אנשיו של אבו-מאזן לעזה תהיה צעד מעשי ראשון להקמת מדינה פלסטינית ברצועה ובחלקים ניכרים מיהודה ושומרון. כדי לפייס את טראמפ מצהירה ישראל שהיא מסכימה להצעתו שהרשות תיקח חלק בשלטון בעזה, אבל רק אחרי שתעבור רפורמות מרחיקות לכת הכוללות מיגור השחיתות, הפסקת תשלום משכורות למחבלים והפסקת החינוך לשנאת ישראל. זהו קו אדום מבחינת נתניהו.
בירושלים סבורים – למעשה בטוחים – שהשינוי הזה ברשות לא יקרה לעולם, ולכן אין בעיה להבטיח. אבל גם כאן, ערב הסעודית והאמירתים לא מסכימים להיכנס למעורבות כלשהי ברצועה בלי לגיטימציה של אבו-מאזן. כלומר, בלי שהרשות היא חלק מהשלטון שיחליף את חמאס.
קטאר וטורקיה דווקא מוכנות להשתתף בכוח הרב-לאומי ולגזור קופונים שמנים משיקום הרצועה בלי להעמיד תנאים, אבל ישראל אינה רוצה בנוכחות חמושה, וגם לא אזרחית, של שני גורמים אלה, שהם אחים מוסלמים במהותם ותומכי חמאס בעבר ובהווה. לפי גורמי ביטחון, ככל שתגדל מעורבות השתיים ברצועה, כך יתאפשר לחמאס ולג'יהאד האסלאמי, בחסות עבודות פינוי ההריסות והבנייה, לשקם ולשפר את יכולות הייצור הצבאי ואת מערך המנהרות.
שני מכשולים אלה, הניצבים בפני מימוש שלב ב' של תוכנית טראמפ, נראים כרגע כמעט בלתי עבירים. והם אינם היחידים. הקמת "כוח הייצוב הרב-לאומי" נתקלת בקשיים מדיניים ושאלות פתוחות רבות מעבר למה שנאמר לעיל: מה יהיה מקור הסמכות של הכוח ומה יהיה המנדט שלו? האם יידרש להשתמש בכוח לפירוק חמאס מנשקו ופירוז הרצועה? האם יורשה לו לפתוח באש? היכן הוא יתפרס כשצה"ל ייסוג? ומה יוכל צה"ל לעשות כדי לסכל פעילות טרוריסטית ולוחמת גרילה של חמאס כאשר הכוח הרב-לאומי פרוש ברצועה?
והרשות נתונה
סוגיה בעייתית נוספת נוגעת ל"ממשלת המומחים הפלסטינית" שמצרים מנסה להקים, כביכול בלי חמאס, וגם - על פי דרישת ישראל - בלי הרשות. הרשימה ששר החוץ המצרי הכריז עליה כוללת אנשים שקיבלו את אישור חמאס ומותר להניח שהם גם ישרתו את הארגון כפי שעושים נציגי חיזבאללה בממשלת לבנון. ובכלל, מצרים עדיין לא הצליחה להביא להסכמות בין חמאס לבין פתח שיאפשרו את הקמת ממשלת המומחים על אפה וחמתה של ישראל.
סוגיות נוספות שלא באה על פתרונן הן מי יממן ומי יבצע את עבודות שיקום הרצועה, ש-76% מהמבנים בה הרוסים או לא ראויים למגורים, והיכן ישוכנו העזתים עד אז. קושנר מציע שעבודות השיקום יתחילו ב"אזור הירוק" שצה"ל שולט בו כעת. אבל מה יקרה למאמצי השיקום אם יקומו סופסוף הכוח הרב-לאומי וממשלת המומחים, וצה"ל ייאלץ לסגת מהשטח?
כרגע אין לאיש מענה מעשי לכל השאלות האלה. לכן צריך לצפות שהבית הלבן ימשיך להתמקד בלחץ על נתניהו שלא לחדש את האש, ובה בעת ימשיך במו"מ עם חמאס (באמצעות המתווכות או במישרין) על פירוז הרצועה והסוגיות האחרות הנוגעות ליישום שלב ב'.
במקרה שתושג פשרה בין האמריקנים לבין חמאס והמתווכות, היא בהכרח תהיה על חשבון האינטרסים של ישראל. אם לא תושג פשרה, הלחימה עלולה להתחדש וישראל עלולה לאבד את תשומת לבו של טראמפ. או גרוע מכך: הוא עלול להתהפך עליה ולשלול לא רק סיוע צבאי, אלא גם את שארית הלגיטימציה שיש לה בעולם.
לישראל יש עדיין מנוף לחץ שהממשל מכיר בו: ירושלים מתנה את שיקום הרצועה בהסדר שבו יהיה מענה לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים שלה. כך שלא הכול אבוד. אבל כדי להביא לשינוי דרמטי בסיטואציה הלא-אופטימית הזו, הממשלה חייבת לנקוט יוזמה: נתניהו (בשנת בחירות!) יכול להסכים למעורבות גלויה של הרשות הפלסטינית בשלטון האזרחי והביטחוני בעזה, ובתמורה ישראל תקבל חופש פעולה מבצעי ברצועה, כמו שיש לה כעת בלבנון. הסדר כזה עשוי להחזיר למעורבות פעילה עיקרית ברצועה את המדינות הסוניות המתונות, וירחיק את קטאר וטורקיה.
