כמו כל סוגיה ציבורית בזמן האחרון, גם החלטת הרמטכ"ל לסיים את תפקידו של דובר צה"ל, דניאל הגרי, הפכה לחזית נוספת בקרב הפוליטי בין מחנה "רק-ביבי" ו"רק-לא-ביבי". הגרי לא הפך לדמות פופולרית בשל כריזמה יוצאת דופן, אלא בשל מחויבותו לתפקיד: מדי ערב הוא הישיר מבט למצלמה וסיפר לציבור על המתרחש במלחמה – כולל הבשורות הקשות שנבחרי הציבור נמנעו מלמסור מחשש לפגיעה תדמיתית.
הוא היה מוכן "לקפוץ על הרימון" ולמלא את הוואקום שנוצר, במקום שבו המנהיגות הפוליטית כשלה. כך, הדיון הציבורי שהתמקד ב"כן-הגרי" או "לא-הגרי" מחמיץ את הנקודה האמיתית: האם בכלל נכון שדובר צה"ל יהיה המסביר הלאומי של ישראל?
זה שנים שאזרחי ישראל לומדים על מבצעים, תקיפות והפסקות אש דרך גורמים זרים. ממשלות ישראל, ובמיוחד תחת נתניהו, נמנעות מלתקשר ישירות עם הציבור ולהציג לו את המציאות המורכבת. בהיעדר גורם הסברתי מוסמך, דובר צה"ל נאלץ להיכנס לוואקום הזה – ולמלא תפקיד שלא אמור להיות שלו.
הבעיה בכך כפולה: ראשית, הממשלה מסירה מעצמה את האחריות להסביר את ההחלטות המדיניות והאסטרטגיות. שנית, זה פוגע במערכה ההסברתית של ישראל בעולם. דיפלומטיה ציבורית נועדה להעניק לגיטימציה בינלאומית לפעילות הצבאית.
בזמן שישראל נאבקה להסביר את עצם המתקפה שביצע חמאס, הארגון עצמו הצליח לעצב את הנרטיב העולמי לטובתו. אך כאשר אדם במדים הופך למסבירן הראשי של המדינה, המסר מאבד מאמינותו
בזמן שישראל נגררה להסברה מאולתרת ומפוצלת, חמאס הפעיל כבר ב-7 באוקטובר תעמולה מאורגנת ויזם הפגנות חובקות עולם נגד התוקפנות הישראלית. בזמן שישראל נאבקה להסביר את עצם המתקפה שביצע חמאס, הארגון עצמו הצליח לעצב את הנרטיב העולמי לטובתו. אך כאשר אדם במדים הופך למסבירן הראשי של המדינה, המסר מאבד מאמינותו. עבור הקהל העולמי, קצין צה"ל שמאשים את חמאס בפשעי מלחמה נתפס מראש כלא אובייקטיבי – גם אם דבריו נכונים.
בעיות הסברה
אבחון הכשלים הללו אינו חדש. כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה, ועדת וינוגרד ודוחות מבקר המדינה הצביעו על בעיות חמורות במערך ההסברה – בראשן חוסר תיאום בין משרד החוץ, משרד ראש הממשלה וגופים נוספים. גם ב-2016, דו"ח מבקר המדינה חזר על אותן מסקנות, אך דבר לא השתנה: מערך ההסברה נותר מפוצל, ללא סמכות מוגדרת, ללא אסטרטגיה ברורה, ועם תקציבים דלים. התוצאה הורגשה בכל מערכה צבאית מאז – מעופרת יצוקה ועד צוק איתן.
בעשור האחרון נכנסו לזירה גם המל"ל ומשרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, אך במקום לפתור את הבעיה – היא רק הוחמרה. שרים המשיכו לפעול מתוך שיקולי דוברות אישית במקום משיקולי הסברה ממלכתיים, והתוצאה היא חוסר קוהרנטיות מוחלט בזירה הבינלאומית.
עם פרוץ המלחמה, מיליוני זוגות עיניים הופנו לישראל בציפייה לתגובה רשמית. אך מערך ההסברה המדינתי היה רזה, חבול ולא מסונכרן. לו לא היו קמות יוזמות אזרחיות, שזיהו את הפער וניסו למלא אותו (באחת מהן זכיתי לקחת חלק), חזית הדיפלומטיה הציבורית הייתה נותרת מופקרת לחלוטין.
אך גם כעת, כשהאתגרים הביטחוניים וההסברתיים רק הולכים ומתרבים, ישראל ממשיכה להתנהל כאילו ההסברה אינה חלק מהמאבק. תקן ראש מערך ההסברה עדיין לא מאויש. גורמים זרים ממשיכים להיות המקור המרכזי לעדכונים על הפסקות אש והחלטות מדיניות. אין סיבה להאמין שהמצב הזה ישתנה בקרוב – אלא אם תתקבל סוף-סוף ההכרה שהסברה אינה עניין משני, אלא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי של ישראל.
עקיבא לםדניס ויסלפוישראל זקוקה למערך הסברה ממלכתי עצמאי שיידע להציג את עמדותיה באופן מקצועי ואמין. תפקידו של דובר צה"ל צריך לשוב לתחומו הצבאי – העברת מידע על פעילות הצבא ולא מילוי החסר שהשאירו הפוליטיקאים. עד שזה יקרה, כל דובר צה"ל עתידי, לא משנה מה שמו, ימצא את עצמו שוב ושוב נושא בתפקיד שלא אמור להיות שלו.
