זה שנה וחצי ששמו של מושב "תקומה" נקשר בעיקר לאנדרטת המכוניות השרופות שנוצרה בחלק המערבי של שדות המושב, המקום שאליו ריכזו את הרכבים שניזוקו בטבח 7 באוקטובר - והפך למוקד עלייה לרגל בקרב המבקרים באזור. המושב, שנמצא במרחק שבעה קילומטרים מגבול רצועת עזה, ניצל באותו היום: כוח קטן של חברי כיתת הכוננות שמר עליו, ורכבי מחבלים שעברו ליד שער הכניסה לא חדרו.
המושב הוקם יחד עם עוד עשרה יישובים במוצאי יום כיפור, בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946. 77 שנים פחות יום לפני השבת הארורה בעוטף. רוב מתיישביו הראשונים היו עולים שורדי השואה ממזרח אירופה, וזו הסיבה לשמו. לפני כשנה נפטרה שושנה נוימן, ממייסדות המושב, ובכך הפך יהודה האופטמן (87) לשורד השואה האחרון ביישוב ששמו מסמל את תקומת העם היהודי לאחר השואה.
"עניין של גורל"
בבוקר 7 באוקטובר יצא יהודה לבוש בבגדי השבת שלו, חליפה וכובע על ראשו לעבר בית הכנסת במושב להתפלל תפילת שחרית. הוא פגש בדרך את שכנו שלמה, שביקש ממנו לחזור לביתו אחרי שהסביר לו את המצב. "ביום שמחת תורה היו אצלי הבת עם הנכדות", נזכר. "רצינו לחגוג. יצאתי לכיוון בית הכנסת, לא חשתי את האירועים. אני גם כבד שמיעה. גם אם יש רעשים אני לא כל כך שומע. זה עניין של גורל - הגורל של תקומה", אומר יהודה.
ביום רביעי השבוע, במוזיאון "יד ושם" יישא יהודה - שהיה ילד בתקופת השואה - את תפילת "אל מלא רחמים" בטקס הממלכתי. הוא נולד בשנת 1938 בצ'כוסלובקיה, ונוכח שיתוף פעולה של השלטון הפשיסטי הסלובקי עם גרמניה הנאצית, עברה המשפחה לבודפשט שבהונגריה ב-1941. "אני חושב על האחים והאחיות של אבא שלי. מי שנשאר בצ'כוסלובקיה לא שרד", הוא מספר. "אנחנו עברנו להונגריה וניצלנו. האנשים האלה היו דור של מלחמת העולם הראשונה. הם ראו מלחמות בין עמים וחשבו שהצרה תעבור אם יורידו את הראש. גם במלחמת העולם השנייה הם קיוו שהצרה תעבור מעליהם".
בשנת 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ויהודה נאלץ לענוד טלאי צהוב בגטו. אימו של יהודה השיגה מסמכי אזרחות שבדית עבור בני המשפחה והם מצאו מקלט בבית מוגן, אך אביו נשלח למחנה עבודה. האב נמלט, הסתתר ביערות ושב לביתו, אך כעבור שבועיים הנאצים שוב תפסו ושלחו אותו למחנה. סבו וסבתו של יהודה הוכנסו לגטו, שם עזרו לאימו לטפל בארבעת ילדיה. בשל הרעב יהודה יצא מהגטו בניסיון למצוא שאריות מזון בפחים, שאותם היה מביא לבני המשפחה.
השמדת היהודים על-ידי הנאצים הגיעה גם להונגריה, וכחצי מיליון יהודים הונגרים נרצחו תוך כחודשיים, בין 15 במאי ל-9 ביולי 1944, לאחר שגורשו מהונגריה לאושוויץ-בירקנאו. "זה היה עניין של גורל, אותנו לא העלו על הרכבות ואחרים כן", אומר יהודה.
העלייה לישראל, ו-7 באוקטובר
בסוף המלחמה יהודה ואחותו הגיעו לווינה, משם לאיטליה וב-1950 עלו לישראל. אמם נפטרה בבודפשט ואביהם ושתי אחיותיהם עלו לישראל. יהודה הגיע לקיבוץ שעלבים במסגרת עליית הנוער, שם עבד במשק חקלאי ולמד. הוא התגייס לגרעין נח"ל והשתתף במלחמות ישראל. בהמשך, יהודה ואשתו יהודית, שלהם כיום שישה ילדים, 23 נכדים ועשרה נינים הגיעו למושב תקומה, שם הגשים יהודה את חלומו החלוצי כחקלאי. הוא שימש בתפקידים ציבוריים במספר יישובים באזור, השתתף בפיתוחם ותרם לרווחתם.
כאמור, ב-7 באוקטובר שהו יהודה ויהודית האופטמן בביתם במושב הסמוך לעזה. "רכז הביטחון כאן סיפר שלפני האירוע לקחו את הנשקים ממחסן הנשק חוץ משני נשקים. כפר עזה דיווחו לסעד, סעד דיווח לתקומה ותקומה התכוננו. היה כאן שוטר שיש לו רכב משטרה והוא נעמד עם הרכב לרוחב השער. המחבלים שעברו על הכביש פשוט עברו. היה ויכוח בין התושבים אם לפתוח באש, אבל המפקד שם אמר 'תנו להם ללכת כי אין לנו מספיק נשק ותחמושת להתמודד מולם'", מספר יהודה.
משפחת האופטמן פונתה כמו שאר המשפחות במושב למשך ארבעה חודשים, שבמהלכם התגעגע יהודה לאדמה שהוא כל כך אוהב. המרחק חידד עבורו את החיבור השורשי לארץ והוא נאחז בתקווה לשוב, להתגבר ולבנות מחדש. "תקומה קמה כשחלק גדול היו שורדי שואה ועוד כמה ילידי הארץ. הם יצאו לתפוס את השטח בגלל הנושא של חלוקה, ורצו להראות שבנגב יש ישובים יהודיים כדי שהמפקח של האו"ם יראה שיש כאן התיישבות יהודית. הרעיון היה להקים את זה לפני הביקור של האו"ם. זו היתה המטרה של הקמת 11 הנקודות שבנגב", סיפר.
יהודה מספר עוד כי אחת המטרות בשנים שלאחר מכן היתה להוביל ולהראות דוגמה למושבים הנוספים שקמו באזור. "אחרי מלחמת ששת הימים התחילו לגדל גידולי תעשייה. רצינו לעזור למושבי העולים שילמדו מאיתנו מה גדל טוב באזור שלנו. משכנו את העגלה קדימה. זה היה המסר. להיות הדוגמה, המובילים. כמזכיר מושב ומרכז משק פעלתי לפתח את ההתיישבות ולחזק את האנשים. גם במושבים באזור. היו הרבה אנשים שלא ידעו להתעסק עם חקלאות. המסר שלנו היה שהם ילמדו מאיתנו להתקדם הלאה".
"אני קטן מכדי להביע דעות פוליטיות"
יהודה לא מרבה להביע דעה בנוגע לנושאים שעל סדר היום, אך אומר שבעיקר מפריע לו המצב של אי-גיוס חרדים לצה"ל, לפחות אלו שאינם לומדים בישיבות. "חורה לי הנושא של אי-הגיוס של בחורי הישיבה", הוא אומר. "אני זוכר שהיו ימים שבהם ראשי ישיבות אמרו שמי שלומד תורה, התורה מגנה על הארץ, אבל מי שלא לומד תורה בישיבה - הוא כאילו שופך דמים. חורה לי שהרבנים היום לא אומרים את אותם הדברים שאלו שפחות לומדם הם חייבים גיוס.
"אני קטן מכדי להביע דעות פוליטיות. 'מרבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'. כשהייתי מזכיר של מושב תפרח היתה שם ישיבה שעברה מכפר מימון. הם נהיו קיצוניים ועשו צרות לתושבים בתפרח. המזכירות החליטה שנסגור לישיבה קצת את הברז. יום אחד בא אליי ראש הישיבה ואמר לי באיומים שיפטר אותי ויחרים אותי. אמרתי לו 'אני שליח של בורא עולם כדי להיות פה מזכיר. אם הקב"ה ישלח אותי למקום אחר, אלך'. אותו דבר אני חושב על נתניהו. הוא שליח. נכון שיש ויכוחים כאלה ואחרים, אבל הוא שליח שצריך לעבור את זה".
