זה היה יום רגיל בביירות. באחד מחלקי הבירה הלבנונית נחנכה כנסייה בנוכחות מנהיג מפלגת הפלאנגות הנוצריות. באחר - קיימו הפלגים הפלסטיניים מצעד צבאי. מוקדם יותר באותו בוקר, שוב התעמתו פלאנגיסטים ופלסטינים. מה שקרה בהמשך, ב-13 באפריל 1975, שינה את מהלך ההיסטוריה של לבנון: המדינה הידרדרה למלחמת אזרחים שנמשכה 15 שנה - גבתה כ-150 אלף הרוגים, הותירה 17 אלף נעדרים והביאה להתערבות זרה. ביירות הפכה לסמל לצלפים ולמכוניות תופת.
לבנון מעולם לא התמודדה באמת עם מורשת המלחמה - וגם 50 שנה לאחר מכן, במובנים רבים, לא החלימה ממנה. היום (ראשון) צפויה הממשלה לציין את יום השנה בדקת דומייה.
9 צפייה בגלריה
האוטובוס ששינה את ההיסטוריה של לבנון. "הירי נמשך 45 דקות"
(צילום: AP Photo/Bilal Hussein)
22 הרוגים בדרך חזרה מהמצעד
המתיחות כבר ריחפה באוויר. חמושים פלסטינים החלו לתקוף את ישראל משטח לבנון. ארגוני שמאל ומוסלמים לבנונים רבים תמכו במאבק הפלסטיני. לעומתם, הנוצרים וקבוצות נוספות ראו בפלסטינים איום.
באותה תקופה, מוחמד עותמאן היה נער פלסטיני בן 16 שגר במחנה תל א-זעתר שבמזרח ביירות. באותו בוקר יצאו מהמחנה שלושה אוטובוסים, עם תלמידים וחמושים מפלגים קיצוניים שהתפצלו מהפתח. הם עברו דרך שכונת עין-רומאנה ללא תקריות, והצטרפו למצעד הצבאי.
לאחר המצעד, חלק מהנוסעים התעייפו ורצו לחזור מוקדם, אז שכרו מיניבוס מהרחוב, שלתוכו נדחסו 33 איש. הם לא ידעו שבאותו בוקר התפתחו עימותים בין פלסטינים לאנשי הפלאנגות ליד הכנסייה, ואחד ממאבטחיו של מנהיג ומייסד מפלגת הכתאיב (מפלגת הפלאנגות), פייר ג'ומאייל, נהרג. לפתע, הכביש נחסם, וירי נפתח לעבר האוטובוס "מכל הכיוונים", סיפר עותמאן.
באוטובוס היו כלי נשק מהמצעד, אך איש לא הספיק לשלוף אותם. שכן מהמחנה נהרג ונפל על עותמאן, וגם בנו בן ה-9 נורה למוות. עותמאן עצמו נורה בכתף. "הירי נמשך כ-45 דקות עד שחשבו שכולם מתו", סיפר. הוא פונה רק לאחר עימות בין פרמדיקים לחמושים שניסו למנוע את הפינוי. 22 בני אדם נהרגו באירוע הקטלני.
"שתי מדינות בתוך מדינה אחת"
חלק מהלבנונים טוענים שהפיגוע בא בעקבות ניסיון התנקשות בפייר ג'ומאייל. אחרים סבורים שזה היה מארב מתוכנן של הפלאנגות במטרה להבעיר את השטח. העיתונאי מרואן שאהין, שחקר את האירועים וכתב עליהם ספר, טען ששני הסיפורים שגויים: לדבריו, אין ראיה לניסיון התנקשות, והירי נראה כפעולה ספונטנית של צעירים חמומי מוח - ולא מבצע מתוכנן. לדבריו, האירוע קיבל ממדים כאלה משום שהמדינה הייתה מוחלשת והסמכות שלה קרסה.
הצבא הלבנוני ויתר ברובו על השליטה בשטח לטובת מיליציות, ולא הגיב לאירועים בעין-רומאנה באותו יום. הפלגים הפלסטיניים החמושים הלכו ותפסו מקום בולט יותר מאז שאש"ף גורש מירדן ב-1970, וגם הנוצרים בלבנון החלו להתחמש יותר ויותר. "הייתה מציאות של שתי מדינות בתוך מדינה אחת", אמר שאהין.
9 צפייה בגלריה
חמושים פלסטינים בפתח ביתו ההרוס של שר הפנים הלבנוני, ב-1975
(צילום: AP Photo/Zuheir Saade)
9 צפייה בגלריה
המלחמה נמשכה 15 שנה, 150 אלף בני אדם נהרגו. הרס בביירות ב-1976
(צילום: AP Photo/Harry Koundakjian)
סלים סייג, חבר פרלמנט לבנוני ממפלגת הפלאנגות שהתגורר בעין-רומאנה בעת שהתפתחו האירועים הדרמטיים, טען שהמלחמה הייתה בלתי נמנעת. לדבריו, האנשים ששמרו במחסום חשבו שהירי לאוטובוס הוא "גל שני של המתקפה", שהחל בהריגת שומר הראש של ג'ומאייל.
כך נולד חיזבאללה
המערכת הלבנונית קרסה במהירות. בריתות השתנו, קמו פלגים חדשים. סוריה וישראל כבשו חלקים מהמדינה, ארה"ב התערבה - והשגרירות האמריקנית ומבנה המארינס בביירות הותקפו.
בתגובה להשתלטות צה"ל על דרום המדינה, הוקמה בסיוע איראן התנועה השיעית חיזבאללה, שהפכה בהמשך לארגון הבלתי-מדינתי החמוש החזק באזור. לאחר סיום המלחמה, חיזבאללה היה הארגון היחיד שקיבל היתר לשמור על נשקו - בהיותו "כוח התנגדות", שהוגדר בהמשך כארגון טרור. כיום, לאחר שהותש ונחלש בלחימה מול ישראל במלחמת "חרבות ברזל", ולאחר הסכם הפסקת האש בלבנון, מופעל לחץ הולך וגובר על הארגון להתפרק מנשקו.
לפי הסכם הפסקת האש שנחתם בסוף נובמבר האחרון, על חיזבאללה לסגת מכל עמדותיו מדרום לנהר הליטני ולעבור צפונה, ולפרק את תשתיותיו בחלק הדרומי. כמו כן, לפי ההסכם רק לצבא לבנון ולפקחי האו"ם מותר לשהות בדרום המדינה. רק אתמול אמר מקורב לארגון הטרור לסוכנות הידיעות הצרפתית AFP, כי מתוך 265 עמדות ומוצבים של חיזבאללה שנמצאים מדרום לנהר הליטני, "כ-190 הועברו לצבא לבנון".
"כל המלחמה - ובסוף חותמים על נייר"
עותמאן מספר שהפך ללוחם כי "לא היו בתי ספר או משהו אחר לעשות". מאוחר יותר נטש את הנשק והפך לרוקח. הוא נזכר כיצד הסכם "טאיף" ב-1989 סיים את מלחמת האזרחים, וכיצד זה הפתיע אותו: "כל המלחמה, כל ההפצצות - ובסוף חותמים על נייר וזה נגמר".
מבין 10 הניצולים האחרים מהאוטובוס - שלושה נהרגו שנה לאחר מכן כשמחנה תל א-זעתר הותקף; אחד נהרג בפיגוע בשגרירות עיראק ב-1981; אחד חי בגרמניה; ולגבי היתר - עותמאן אינו יודע לאן נעלמו ומה עלה בגורלם.
האוטובוס עצמו עדיין קיים - כסמל. לקראת יום השנה ה-50 לאירוע, הוא נגרר ממקום אחסונו לחווה צפונית לביירות, והוצג במוזיאון הפרטי נאבו. "האוטובוס שינה את ההיסטוריה של לבנון", אמרה דוברת המוזיאון, "והוביל אותנו למקום שאיש לא רצה בו".
