כפר ראס ג’ראבה שוכן מזרחית לדימונה, צמוד לשכונות היוקרתיות של העיר, ומופרד מהן רק על-ידי כביש אחד. חציית הכביש הזה מספיקה כדי לעבור מתמונה שמוצגת לעולם כ"מדינה מתקדמת"– אל מציאות שמזכירה את מדינות העולם השלישי.
בראס ג'ראבה הבתים עשויים מבני פח, ללא תשתיות, ללא שירותים בסיסיים וללא הכרה – אף שתושביו מושרשים באדמותיהם מלפני הקמת דימונה עצמה.
הבדואים מוצגים כמין "איום דמוגרפי וביטחוני", ושעצם קיומם בסמיכות לעיר יהודית נתפס כאיום – במקום כחלק טבעי ממארג האזרחים במדינה. תפיסה זו מובילה לעקירה במקום להכרה, לפינוי במקום לתכנון, ולהריסה במקום לפיתוח
למרות עמידתם האיתנה של התושבים על אדמתם, ולמרות שהציגו למדינה פתרונות תכנוניים חלופיים השומרים על זכויותיהם ומאפשרים פיתוח – המדינה התעקשה לעקור אותם. פסק הדין של בג"ץ נתן להתעקשות הזו לגיטימציה משפטית, וממחיש עד כמה המוסדות הרשמיים מתיישרים עם אג'נדה המדירה את הבדואים בנגב.
אך השאלה המרכזית נותרת בעינה: למה? האם אלה אינם אזרחים? אם המטרה היא "הסדרה" ו"פיתוח", מדוע לא לשלב את ראס ג’ראבה בתחום השיפוט של דימונה?
אפרטהייד?
מדוע תושביו לא מקבלים זכויות שוות לאלה של שכניהם שמעבר לכביש? האמת הכואבת היא שהבדואים מוצגים כמין "איום דמוגרפי וביטחוני", ושעצם קיומם בסמיכות לעיר יהודית נתפס כאיום – במקום כחלק טבעי ממארג האזרחים במדינה. תפיסה זו מובילה לעקירה במקום להכרה, לפינוי במקום לתכנון, ולהריסה במקום לפיתוח.
מכאן מתבקשת השאלה הרחבה יותר: האם אין מדובר בצורת אפרטהייד?
עוקב אל-עואודהכאשר שני אזרחים חיים באותו מקום ומופרדים רק בכביש, האחד מקבל את כל השירותים והזכויות, והאחר נאבק על תנאי חיים בסיסיים ואף נעקר מאדמתו – איך אפשר לקרוא למדיניות הזו בשם אחר?
עקירת ראס ג’ראבה אינה מקרה מקומי בלבד, אלא מראה ברורה למדיניות כוללת כלפי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב: מדיניות של הדרה, הריסה ועקירה – במקום תכנון, שותפות וכיבוד זכות האדם לדיור ולאדמה.
עוקב אל-עואודה הוא רכז פעילות חד"ש בנגב
