ביום חמישי שעבר נעצר שוב אזרח שביקר את השלטון, ועל גופו נערך חיפוש בעירום. אלק יפרמוב, מורה לאזרחות, ליווה את אחותו לטקס חלוקת תארים באוניברסיטה העברית. כשקרא לעבר השר לביטחון פנים איתמר בן-גביר – "גזען, כהניסט, אחראי למוות" – נעצר, הופשט ונחפש בעירום. הוא לא היחיד: שושן דולגופולסקי, פרופ’ רננה קידר ושלוש פעילות "החזית הוורודה", עברו השפלה דומה.
גם אם נניח שהמעצרים עצמם היו חוקיים (והם לא), עצם ההפשטה היא פעולה בלתי חוקית – ואולי אף עבירת מין. לפני יותר מעשור פסק בית-המשפט פיצוי לנער שנאלץ להתפשט ולהתכופף ולתת לסוהר להתבונן בין ישבניו החשופים. מי שייצג אותו בתביעה וטען בלהט נגד חוקיות החיפוש המשפיל היה עורך הדין איתמר בן-גביר; היום הוא השר האחראי על המשטרה. הנער המושפל – חנמאל דורפמן – יד ימינו.
מורה שצעק על בן גביר באוניברסיטה העברית נאזק ועוכב
(צילום: שלו שלום)
חיפוש בעירום מהווה פגיעה קשה בזכויות חוקתיות של פרטיות וכבוד, ועליו לעמוד בשורה של דרישות חוקיות. החוק מבחין בין שני סוגי חיפוש גופני: חיפוש בגוף, למציאת ראיות לעבירה, וחיפוש על הגוף, הנלווה לסמכות המעצר ונועד לשמור על ביטחון בית המעצר. הראשון דורש חשד סביר, הסכמה מדעת של החשוד או אישור קצין משטרה לאחר שניתנה לחשוד זכות להשמיע את התנגדותו. השני מאפשר חיפוש בבגדים ובחפצים, אך אוסר במפורש על בחינה חזותית של הגוף העירום. אף מסלול אינו מאפשר את החיפוש המשטרתי שנערך למבקרי השלטון.
ללא "הסכמה מדעת"
הרעיון של חיפוש ראיות להעלבה על גופו של המורה לאזרחות מופרך. בנוסף, כשאין בקשה להסכים לחיפוש, אלא רק הוראה להתפשט, לא מדובר בהסכמה. על פי הפסיקה, הסכמה לחיפוש אף צריכה להיות "הסכמה מדעת", היינו שהמשטרה צריכה להסביר לחשוד שיש לו זכות לסרב לחיפוש על גופו.
אף אחד לא חשב ברצינות שהמורה לאזרחות הוא עבריין שביקש להבריח חפצים אסורים או מסוכנים למאסר. אמנם המשטרה, בנוהל פנימי, מתירה לעצמה לחפש על עצורים בתחתונים וחזייה – כאילו אין זה "עירום". אך נוהל כזה אינו יכול לגבור על חוק או על זכויות חוקתיות
גם הטיעון כי נדרש חיפוש בטחוני חסר שחר. הרי אף אחד לא חשב ברצינות שהמורה לאזרחות הוא עבריין שביקש להבריח חפצים אסורים או מסוכנים למאסר. אמנם המשטרה, בנוהל פנימי, מתירה לעצמה לחפש על עצורים בתחתונים וחזייה – כאילו אין זה "עירום". אך נוהל כזה אינו יכול לגבור על חוק או על זכויות חוקתיות. אף לפי הנוהל עצמו, חיפוש בעירום מותר רק במקרים חריגים לרבות: נחיצות, חומרת ואופי העבירה, הסתברות לאפשרות שיוחזק חפץ אסור, היתקלויות קודמות עם מערכת אכיפת החוק בדגש על עבירות חמורות ומעצרים ומאסרים קודמים, או השתייכות לארגון פשיעה, נסיבות שלא התקיימו כאן.
כלומר, אפילו לפי הנוהל המשטרתי, היה כאן חיפוש בלתי חוקי. מעבר לכך, כשהמעצר אינו חוקי – כל הפרוצדורות שבעקבותיו נגועות גם הן באי חוקיות, לרבות החיפוש. גם אם השוטרים שבשטח חשבו שבוצעו עבירות, עדיין, לפי דרישות החוק היה עליהם להסתפק באמצעי הפחות פוגעני, כגון עיכוב לצורך לקיחת פרטים וזימון לחקירה בהמשך.
אורנה אליגון דרהפשטה כפויה של אזרחים על רקע מחאה אינה אמצעי חקירה אלא אמצעי השפלה. זוהי פגיעה חמורה בזכויות החוקתיות לפרטיות ולכבוד האדם, המעוגנות בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אפילו כאשר קיים חוק המתיר חיפוש, עליו להיעשות לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. כאן לא הייתה תכלית, ולא הייתה מידה.
משכך, מדוע הפשיטו את אפרמוב? לא היתה שום תועלת ראייתית או בטחונית בחיפוש, הייתכן כי המטרה היתה השפלה וביזוי מיניים, מעשים המוגדרים בחוק כעבירה של "מעשה מגונה"? נראה שלא תזיק למשטרה והעומדים בראשה, קריאה מחודשת בפסק הדין בעניין דורפמן, שתרענן את הזיכרון בטענות היפות שטען סניגורו דאז כנגד חיפושים משפילים בעירום המפירים זכויות חוקתיות.
פרופ' אורנה אליגון דר היא חברת סגל בבית הספר למשפטים במכללה האקדמית ספיר, שם היא גם מכהנת כדיקנית להוגנות מגדרית, שיוויון ומגוון
