בישראל קורה משהו מוזר: ברגע שאנחנו מנסים להשתלב בנתיב, הרכב שמאחורינו דווקא מאיץ – והופך את ההשתלבות לבלתי אפשרית. עכשיו, אפשר לחשוב שהנהגים בישראל הם לא אדיבים או שהם לא רוצים לעזור לנהגים האחרים, אבל אני בעצם מבין מה קורה פה. אני מבין מהו התרחיש האמיתי .
התרחיש האמיתי הוא שהנהג בנתיב שאליו אנחנו מנסים להשתלב אומר לעצמו: "הנהג הזה שמנסה להשתלב בנתיב שלי לוקח סיכון. הוא חושב שהוא יוכל להשתלב, אבל ההשתלבות לא לגמרי בטוחה. המסלול לא נקי, והוא הולך לסכן את עצמו ואת האחרים. עכשיו, אין לי את הטלפון שלו, אני לא יכול להתקשר אליו ולבקש שייסע בזהירות ולא יסכן אף אחד. ולכן אעשה את הדבר היחיד שנותר לי – אאיץ, ואבהיר לו שההשתלבות בלתי אפשרית, כדי שלא יסתכן". במילים אחרות, מדובר במעשה אלטרואיסטי מובהק, הקרבה עצמית למען שלום הציבור. הרי ברור שעם שהמציא את המונח "כל ישראל ערבים זה לזה"הוא עם שחושב בצורה הזו – נעימה, מתחשבת, עוזרת ומונעת תאונות .
אבל יש כאן בעיה של תקשורת. כי למרות שהפעולה עצמה היא כמובן פעולה רצויה, מבורכת, ואולי אפילו כרוכה בהקרבה יוצאת דופן, הנהג שמנסה להשתלב לא בהכרח מפרש אותה ככה. הנהג שמנסה להשתלב מרגיש שמנסים לסדר אותו, לדחוק אותו, לדפוק אותו - והפער הזה בין הכוונה הטובה של הנהג שמאיץ לפרשנות השלילית של הנהג שמנסה להשתלב הוא מה שעושה לנו את החיים כל כך מסובכים .
בזמן האחרון אני חושב שאולי יש עוד התנהגויות מהסוג הזה. עוד דברים שאנשים עושים ממניעים מופלאים ואלטרואיסטיים – אלא שבגלל בעיית תקשורת, האדם שמולם לא מבין אותם כראוי. אני מניח שיש המון כאלה.
ניקח למשל את הרשתות החברתיות. מישהו מקלל אותנו, מזכיר את ההורים שלנו, את ארץ המוצא שלנו , כותב דברים איומים על היכולת הקוגניטיבית שלנו, וגם מאחל לנו שיהיה לנו רע עוד יותר. אפשר לחשוב שזה נובע משנאה טהורה. אבל אם נלך עם המטאפורה של הכביש, אפשר אולי להניח שהוא בעצם לטובתנו. אולי בכלל מדובר באימון אישי בנשימה עמוקה. אולי אותו אדם פשוט רוצה לחשל אותנו, לגרום לנו לא להיעלב מכל מילה, להיות חזקים יותר. אולי הוא בעצם מאמן רגשי במסווה של טרול.
גם בזוגיות אפשר לראות את זה. כשבן או בת הזוג מעירים בפעם הרביעית באותו ערב על איך אנחנו לועסים, או שואלים אם באמת צריך לשמור כל כך הרבה גרביים ישנים – זה לא נובע מביקורת או קטנוניות. זו הקרבה אדירה. מי עוד מוכן לשמש לנו מראה כל כך לא מחמיאה, רק כדי שנוכל להתפתח כבני אדם? בסוף, זה שירות שלא מקבלים גם בסדנאות מודעות עצמית הכי יקרות.
ונעבור לעולם העבודה והבירוקרטיה. כשאנחנו נתקלים בטופס שאי אפשר לשלוח בלי לצרף עוד שלושה מסמכים לא קשורים, ואז מגלים שגם אותם צריך להעלות מחדש בפורמט PDF עם שם קובץ של שמונה תווים בדיוק – זה לא רצון להתעלל. להפך, זהו שיעור מופלא בהתמדה, ביצירתיות ובפתרון בעיות. הפקיד שמבקש את הטפסים, אנחנו שמנסים למלא אותם, והמערכת שמחזירה אותם שוב ושוב – שלושה שותפים נאמנים למסע רוחני אל עבר פסגת השלמה ורגיעה .
סך הכל השערה
עכשיו, אני מבין שההשערה הזו היא בסך הכול השערה. אין לי עדיין הרבה הוכחות בשטח, וזה כרגע נשאר ברמת התיאוריה. אבל אני חושב שזה רעיון ששווה לכולנו ללמוד, לבדוק, לנסות. למעשה, אפשר אפילו להציע מחקר עתידי בנושא: לקחת קבוצה אקראית של נהגים, פקידים ובני זוג, להפעיל עליהם פרשנות אלטרואיסטית מתמדת, ולבדוק האם רמות האושר, הסבלנות והבריאות הנפשית של הנבדקים עולות. נכון, זה לא בטוח יעמוד בכל הסטנדרטים המחמירים של המדע, אבל בתור ניסוי ראשוני – זה בהחלט שווה את המאמץ.
פרופ' דן אריאליצילום: יונתן בלוםוככה, אם נתחיל לחשוד שכל נהג שחוסם אותנו, כל גולש שמקלל אותנו, כל בן זוג שמציק לנו וכל פקיד שמסבך אותנו – בעצם רק רוצה לעזור לנו להיות טובים יותר – נוכל סוף סוף לראות את ישראל לא כמדינה כאוטית, אלא כקורס אימון אישי עצום. נכון, שום דבר לא ישתנה באמת: הכבישים יישארו פקוקים, הרשתות החברתיות יישארו שדה קרב, החניות ייעלמו מתחת לאף, והטפסים לא ייגמרו לעולם. אבל אם נצליח להאמין שכולם בעצם לטובתנו – אולי נצליח להרגיש יותר טוב.
