נניח שב-8 באוקטובר היה בא הממשל האמריקני לראש הממשלה בנימין נתניהו ואומר לו שאפשר להשיב את כל החטופים. כולם. חמאס יתחייב לא לשלוט בעזה ולהתפרק מנשקו (לא כולל רובים, חתיכת סייג). צה"ל יקבל מחצית מהרצועה אבל ייסוג ממנה בהדרגה עד הפרימטר לטובת כוח בינלאומי חמוש שלמעשה יגביל בנוכחותו את פעולות ישראל. זה יפוקח בידי "מועצת שלום" עולמית שתהפוך למעשה לנאמנה האחראית על עזה. במסגרת הפשרה, טורקיה וקטאר יקבלו השפעה כפולה ומכופלת ברצועה, הרשות הפלסטינית תחזור להיות מעורבת בעזה (אם תעבור רפורמה) ותהיה הסכמה עולמית על נתיב אפשרי - אולי - למדינה פלסטינית. נשמע מסובך מאוד, בהחלט.
מה נתניהו היה אומר?
אפשר כבר לדמיין את קולו מרעים. "רק ניצחון מוחלט! לא נעצור לפני הניצחון המוחלט".
קל מאוד לראות אותו מוסיף שלעולם לא יעניק לגיטימציה, בניסוח המרוכך ביותר, לרשות הפלסטינית. ובוודאי ובוודאי שלא יעלה על הדעת להחזיר את הביטוי "מדינה פלסטינית" לזירה המדינית - רגע אחרי שחמאס ביצע את הטבח הגדול ביותר ביהודים אחרי השואה, ועוד כאשר הוא יוצא מאיזור שישראל פינתה מרצונה ב-2005. הרי זו האמא של כל הפרסים לטרור. נתניהו היה מזדעזע מההצעה. בשלב הבא, הוא היה משגר את שלוחיו לגדף את הממשל האמריקני.
זו ההחלטה המחייבת, עבור הקהילה הבינלאומית. לא ההצהרות במסיבות עיתונאים, לא הסייגים שהגיש נתניהו לבית הלבן. יש החלטה חוקית מחייבת על עזה. היא רחוקה מאוד מכל דבר שממשלת הימין הכי קיצונית שהייתה פה דיברה עליו מאז הקמתה, ובפרט מאז 7 באוקטובר
אז להלן החדשות: זה בדיוק מה שהחליטה עליו מועצת הביטחון הלילה. וזו ההחלטה המחייבת, עבור הקהילה הבינלאומית. לא ההצהרות במסיבות עיתונאים, לא הסייגים שהגיש נתניהו לבית הלבן. יש החלטה חוקית מחייבת על עזה. היא רחוקה מאוד מכל דבר שממשלת הימין הכי קיצונית שהייתה פה דיברה עליו מאז הקמתה, ובפרט מאז 7 באוקטובר.
כדאי להיות הגונים: זו איננה החלטה שמקימה מדינה פלסטינית. הניסוח חמקני ביותר. האפשרות למעורבות הרשות - מוגבלת יחסית. יתירה מזו: העסקה הזו לא הייתה על השולחן בעבר. שיחות עם בכירי ממשל ביידן וטראמפ מבהירות שחמאס, בניגוד לכל מיני טענות של מתווכים, מעולם לא הסכים להשבת כל החטופים והחללים לפני נסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה. השבתם היא הישג יוצא מהכלל, כזה שהושג בזכות הלחץ הצבאי ברצועה ובעיקר בשל המחויבות האישית והנדירה של הנשיא טראמפ ושליחיו. "חמאס הוא ארגון מוכה", אמר לאחרונה גורם בינלאומי בכיר המדבר עם ראשי הארגון בקביעות, "מוכה ובמצוקה".
יש פה שני שקרים. זה שקר לטעון שאפשר היה לגמור את המלחמה ביום הראשון בעסקה זהה לזו שהושגה לבסוף. זה ממש לא שקר לומר שהוחמצו הזדמנויות אינספור בדרך - כאלה שהיו יכולות להציל חיי חטופים, לגמור את המלחמה מוקדם יותר, לחסוך חיי בלתי מעורבים פלסטינים בעזה ובכך לבלום את ההידרדרות של ישראל בעולם.
ובמקביל זה גם שקר לטעון שהתוצאה הזו היא הישג נפלא לישראל, שנתניהו ודרמר הינדסו מהרגע הראשון - וטראמפ רק הוציא אל הפועל. צריך לשרת את נתניהו ביודעין, או להיות נאיבי מאוד, כדי להאמין בתיאוריית "התכנית הגאונית של נתניהו".
הרי באותו יום בו התקבלה ההחלטה במועצת הביטחון של האו"ם, הודיע הנשיא האמריקני כי ימכור מטוסי F-35 לסעודים, למרות התנגדות עיקשת של ישראל. נתניהו התרחק במהירות מהזירה הזו; שהאחריות לא תדבק בו. הוא השאיר למערכת הביטחון לטפל בנשורת. כלל לא ברור כיצד יישמר היתרון האיכותי של ישראל, כאשר הטורקים והסעודים יחזיקו במטוסים הללו.
זהו אותו ממשל אמריקני, שאחרי פלירט קצר ביותר עם הריביירה של עזה, הודיע שאף פלסטיני לא יגורש או יאבד את אדמתו ברצועה, ורק לפני שבועיים הבהיר שלא יהיה כל סיפוח גם ביהודה ושומרון, פנטזיה ותיקה של הימין הישראלי.
נתניהו עוד מקווה לראשית תהליך נורמליזציה עם הסעודים. הוא לא צריך שום דבר אמיתי, רק צילום יפה לקראת הבחירות. ההחלטה תהיה בסוף של אדם אחד, יורש העצר, מוחמד בן סלמאן
נתניהו עוד מקווה לראשית תהליך נורמליזציה עם הסעודים. הוא לא צריך שום דבר אמיתי, רק צילום יפה לקראת הבחירות. ההחלטה תהיה בסוף של אדם אחד, יורש העצר, מוחמד בן סלמאן; אין ספק שהממשל האמריקני היה רוצה לראות תהליך כזה, או לפחות התחלה חגיגית. אך גורמים סעודים אמרו גם בשבוע האחרון שמצבה של ישראל בממלכה הידרדר "משמעותית", ושללא מדינה פלסטינית כ"תנאי אמיתי ומוחשי" (דהיינו לא רק רטוריקה ריקה) אין על מה לדבר. על מידת האמון שלהם בנתניהו אין טעם לבזבז מילים; אם תהיה התקדמות, היא תתרחש רק כמחווה לנשיא טראמפ, בשל פקודה מלכותית מצד MBS, ולמרות נתניהו - לא בגללו.
אך במהות יום האתמול ההתפתחות הדרמטית של בינאום הסכסוך. בפעם הראשונה מועצת הביטחון של האו"ם מורה להכניס כוח חמוש לשטח שנכבש ב-1967 לשמש כחיץ בין ישראל לפלסטינים; היא מייסדת סמכות ריבונית שאיננה ישראל או הרשות הפלסטינית שפועלת בחסדיה של ישראל. זהו שינוי מהותי שממשל טראמפ יוזם, ואפשר לאמץ אופטימיות לגביו: עד כה הזירה המזרח-תיכונית היא ההצלחה המסחררת ביותר ביחסי החוץ שלו.
