לאורך הקריירה הציבורית של נתניהו נהגו מעריציו ושונאיו לראותו כמי שייבא את הפוליטיקה האמריקנית לישראל. לאחר שנעוריו וראשית בגרותו עברו עליו בארצות הברית, הוא אימץ את הסגנון האמריקני הרבה לפני שהיה נהוג בישראל, ובעיקר את אורחות המפלגה הרפובליקנית. השמרנות והניציות של נתניהו הפכו אותו לבן בית בשורות מפלגה זו (ובקרב השדולה היהודית איפא״ק המזוהה איתה) ופעם אחר פעם הוא נתקל בחשדנות בקרב הדמוקרטים. בתקופת נשיאותו של דונלד טראמפ, עם זאת, נראה שמגמה זו הגיעה לשיא: רבים מהפרשנים רואים (או לפחות ראו עד לאחרונה) את נתניהו וטראמפ כמגלמים ומלבים כל אחד במדינתו את אותו גל ימני ופופוליסטי. לנוכח המשפטים הפליליים של שניהם, השפעתה (המזיקה) של משפחתם, השחיתות האישית, החיבה למנהיגים אוטוריטריים והמלחמה במגזר הציבורי (״הדיפ-סטייט״) נדמים שני המנהיגים כתאומים זהים.
אולם ההשוואה של נתניהו לטראמפ מחמיצה את העיקר מכיוון שבהתנהלותו, במעלותיו ובעיקר במגרעותיו הפתולוגיות מזכיר נתניהו הרבה יותר את ריצ׳רד ניקסון, נשיאה ה-37 של ארצות הברית. נתניהו התעצב לאורה של המפלגה הרפובליקנית ״הישנה״, זו של שנות המלחמה הקרה. ספרו ״מקום תחת השמש״ הוא תוצר מובהק של תפיסת עולם רפובליקנית כזו, המבוססת על ריאליזם כוחני קר, שנראה כיום לאור הטראמפיזם כמו מוצג מאובן ולא רלוונטי. במבט בוחן, למרות הקמצנות והנהנתנות הגרוטסקית של נתניהו וסביבתו שחוצה את הרף הפלילי, באישיותו ובהתנהגותו הוא כלל אינו דומה לטראמפ. אדרבה, חשוב יותר להבין אותו לאורו של ניקסון הנכלולי והאפל.
החוויות המעצבות של ניקסון, כמו של נתניהו, היו של שירות צבאי. שניהם ניחנו באינטליגנציה גבוהה, וכתבו ספרים שסייעו להזניק אותם לתפקידים פוליטיים בכירים מבלי שהיו ״אינטלקטואלים״ במובן המקובל של המילה. אך מעבר לקווים מקבילים בקריירות שלהם, מבנה אישיותם הביא לדפוסי פעולה דומים באופן עמוק: את שניהם הדריכה פרנויה שהביאה אותם פעם אחר פעם לפעול באופן מקיאווליסטי תוך בוז לנורמות ורמיסת החוק. כמו ניקסון, נתניהו רואה את העולם באופן דיכוטומי, ומחלקו לנאמניו ולחותרים כנגדו. כשניקסון הסתבך בפרשת ווטרגייט וביקש להיפטר מהחוקר המיוחד בעניינו, הוא פיטר בתוך שעות שורה של תובעים כלליים (כלומר שרי משפטים) עד שמצא את זה שיסכים לעשות כדברו - ובכך גרם לעצמו נזק פוליטי אדיר; כך ניסה נתניהו באופן כושל לפטר (בפעם הראשונה במרץ 2023) את שר הביטחון יואב גלנט וחזר בו בעקבות יציאת מאות אלפי אזרחים לרחובות.
הדמיון המטריד ביותר בין השניים אינו ההתעלמות מנורמות שלטוניות, אלא ניצול והארכת מלחמה לצרכים פוליטיים
אך הדמיון המטריד ביותר בין השניים אינו ההתעלמות מנורמות שלטוניות, אלא ניצול והארכת מלחמה לצרכים פוליטיים: כמו ניקסון, שהאריך ללא צורך את מלחמת וייטנאם עד לאחר בחירתו המחודשת לנשיאות ב-1972, מכיוון שידע שהפסקתה לפני הבחירות תביא לתבוסתו, כך נוהג נתניהו - שכנגד טובת הביטחון הלאומי, כמו גם כנגד רצונו המובהק של הציבור הישראלי, מאריך את המלחמה בעזה, שסופה משמעו גזר דין מוות פוליטי עבורו. שני מנהיגים מוכשרים אך עם אישיות מסוכסכת, שלא לומר פתולוגית, גררו וגוררים את אומותיהם להרג מיותר וחסר תכלית שנועד לשרת את טובתם הפוליטית.
פרופ' ערן שלוראשית שנות ה-70, על הנורמות הנהוגות בהן, הייתה תקופה שונה בפוליטיקה האמריקנית והעולמית, וצריך לערוך בין שני המנהיגים אנלוגיות בזהירות המתבקשת. אולם לנוכח האופן שבו הסתיימה נשיאותו של ניקסון, שנאלץ להתפטר בשל פרשת ווטרגייט וספיחיה, נוכל לנסות להבין את הכיוון שאליו גוררת ההיסטוריה את נתניהו. הוא כיום אומנם חסר עכבות כמו טראמפ, אולם מה שבסופו של דבר יפיל אותו לא יהיה שחיתות אישית ונהנתנות (״שמפניות וסיגרים״). סביר יותר שהמלחמה שאסר על הממלכתיות הישראלית והשחיתות המוסדית העמוקה שהמיט על מדינתו, מהתעלמות בת שנים מאזהרות מערכת הביטחון (שהביאה לאסון 7 באוקטובר) ומינויים לא ראויים לתפקידי מפתח, ועד לחדירת מדינת אויב ללשכתו, הם שיביאו את קיצו. כמו ניקסון.
פרופ׳ ערן שלו הוא היסטוריון של ארה״ב בחוג להיסטוריה, אוניברסיטת חיפה
