לפני 92 שנים זוג צעיר - רשל (לבית ביבס) ומאיר נחמיאס - לוקח בסלוניקי החלטה משנת חיים. השניים יחד עם בנם הבכור יעקב, בן פחות משנה, יוצאים מיוון כתיירים כשפניהם למקום אחד - ארץ ישראל.
סבא שלי, מאיר, היה בעלים של אטליז בשוק מודיאנו שבסלוניקי, והחל לחוות אירועים אנטישמיים כולל אלימות ממש. בספר הזיכרונות שלו כתב דודי יעקב, אחיו של אבא שלי אליעזר ואביה של חני נחמיאס, שסבא סיפר על ההחלטה להגיע לארץ: "איני יכול יותר לסבול יותר. חופשי אני רוצה ללכת. אין זה המקום לגדל ילדים". הוא היה ציוני וחבר בתנועת "מכבי" אבל שירת בצבא היווני והיה מחובר גם למקום בו נולד. אלה היו אירועי האנטישמיות שחווה שהבהירו לו היכן מקומו האמיתי.
וכך, דרך מצרים ובאופן לא חוקי, הגיעו סבי וסבתי לארץ המובטחת 6 שנים לפני שהחלה השמדת יהודי אירופה ועשור לפני שהחלה ההשמדה האקטיבית של יהדות יוון.
115 בני משפחות נחמיאס וביבס נרצחו, רובם באושוויץ. פעמים רבות, דומעת כל פעם מחדש, כבר נגעתי בשמותיהם המסותתים על הקיר שבמוזיאון היהודי בסלוניקי. חורבן היהדות בעיר היה כל כך עמוק שעד עתה מעת לעת עוד מוצאים מצבה מבית הקברות היהודי שנהרס על-ידי הנאצים עד היסוד, כשהיא שימשה לאחר ההרס כלבנה בבניין או בסיס לכביש שנסלל במאמץ לחדש את פני העיר. לראות גינת משחקים כשבדופן הגדר מצבות של יהודים, זה פשוט דבר מצמית.
אבל באופן מדהים, לא גדלנו בתודעת שואה אלא בתודעת מלחמת העולם השנייה. מצד אימי, סבי וסבתי, שרה ואברהם שטרן, שניהם ילידי הארץ, שירתו והכירו בצבא הבריטי במצרים. סבתי, שלימים נודעה כ"שרה מקפה תמר", חיה בתחושה כאילו עצרה את רומל מלהיכנס לארץ ישראל במו ידיה.
אהבת תרבות יוון
סבי וסבתי, יוצאי סלוניקי, גידלו אותנו על אהבת תרבות יוון - מהאוכל ועד המוזיקה. בת דודי חני נחמיאס, בתו של יעקב, מופיעה עם השירה בלדינו, מככבת בבוסתן ספרדי וכך באמת גדלנו. אם כבר, גדלנו על העשייה הרבה שלהם לסייע למהגרים שהגיעו אחריהם מיוון - כלומר על הובלה ומנהיגות ולא על הסיוט שבפרידה מהוריהם ואחיהם.
הכאב על האובדן האיום והצורך להנציח את המשפחות שלנו הגיעו יחד עם גילוי הלב יוצא הדופן של יהודה פוליקר בתקליט "אפר ואבק". רק השירים הוציאו גם את הסיפור האמיתי של הקהילה הזאת שספגה אובדן נורא. חייבים לומר, באופן שאינו שונה מתחושותיהם של רבים מיוצאי צפון אפריקה על התעלמות ממחנות הריכוז כמו ז'אדו בלוב, שואת יהודי יוון גם היא לא נלמדה בשיעורי ההיסטוריה בנעוריי - למרות שהיקף ההשמדה של יהדות יוון הוא שני רק ליהדות פולין. במובן זה אי-אפשר להגזים בתרומתו של פוליקר להנצחת הזיכרון של הקהילה המיוחדת הזאת.
אבל משנפתח הסכר, הגיעו דמעות אינסופיות שליוו את שנותיה האחרונות של רשל בכל פעם שדיברה על אמה, סבתא רבתא חנה (על שמה קרויה חני). פעמיים, ככל הידוע לנו, הצליחה סבתא לדאוג לאמה, לאחיה ולמשפחתו לסרטיפיקטים מזויפים. פעמיים, הם הורדו מהספינה שהייתה יכולה להציל אותם וגורלם נגזר.
לימים זכיתי כחברת כנסת וראש שדולת הידידות ישראל-יוון, לסגור את המעגל המשפחתי כשהוזמנתי לנאום בפרלמנט היווני ביום השואה הבינלאומי ב-2018 ולספר את קורות החיים של משפחתי בסלוניקי ואת קיצם האיום של רבים מהם.
סלוניקי, יש לומר, בהובלתו של ראש עיר נדיר ומיוחד, יאניס בוטאריס שנפטר לפני חצי שנה, חידשה את המורשת היהודית. בוטאריס הגיע לטקס ההשבעה שלו עם טלאי צהוב ונאבק בכוחות פנימיים כשביקש להחזיר לסלוניקי את הזהות המשמעותית כל כך שהייתה לה עם הקהילה שנשלחה ממנה אל מותה בידי הצורר הנאצי.
יוון אחרת
יוון בשני העשורים האחרונים עושה רבות - תחת כל הממשלות, להתנער מהאנטישמיות ולחזק את החיבור לישראל. כך, גם ברגע קטן של נס, נכחתי בטקס הנחת אבן הפינה למוזיאון השואה שעתיד לקום בסלוניקי ממש בתחנת הרכבת הברון הירש - ממנה נשלחו היהודים מזרחה, הרבה מזרחה.
לא אחת שאלתי עצמי איך מנהלים את תחושת הנוחות שאני מרגישה ביוון, גם בסלוניקי, את המורשת התרבותית שאני מחוברת אליה כל כך, עם ההיסטוריה הקשה של האנטישמיות והמלחמה
את שעלה בגורלם של בני המשפחה שהשאירו מאחור, למדו סבא וסבתא בין היתר מגלויה ששלחו ב-1941 ליוון - באין כל ידיעה על בני המשפחה, הנמען של הגלויה היה מנהל תחנת הרכבת "הברון הירש" או בלדינו "ווארוניש", היא שכונת היהודים שהפכה לאחד מגטאות סלוניקי. מאותה תחנת הרכבת ממש בוצעו האקציות האיומות שהובילו לרציחתם של 95% מיהודי העיר. במעמד המרגש של הנחת אבן הפינה למוזיאון, שרה זמרת יוונייה בקול מרסק את השיר שכל ילד שגדל תחת צלילי הספניולית מזהה כבר בשורה הראשונה "אדיוס קרידה" - להתראות יקרה. באותו הרגע ממש חלפה לנגד עיני הסצינה שהתרחשה עשרות שנים לפני לידתי כשסבתי רשל נפרדת מאמה חנה בנמל סלוניקי, מבלי לדעת שזוהי פרידה לעולמים.
סבי וסבתי חזרו רק פעם אחת לסלוניקי, בשנת 1968. הם ודאי לא היו מאמינים כמה ישראלים פוקדים כיום באהבה את יוון וגם את סלוניקי, במיוחד את שוק מודיאנו המשופץ והמזמין בתוצרת הצבעונית והטרייה שלו.
ביתה של הקהילה היהודית נמצא ממש מול השוק. בסלוניקי יש כיום כ-1,000 יהודים, ביוון כולה כ-5,000. לפני המלחמה היו ביוון כמעט 100,000 יהודים.
ובסגירת מעגל שלישית בתפקידי כיו״ר JReady של הסוכנות היהודית, העוסקת בבניית החוסן של הקהילות היהודיות בעולם, זכיתי לגלות שיש לנו בת דוד המנהלת את הקהילה היהודית באתונה. ביום-יום בתפקידי אני מרגישה את האנטישמיות הגואה בעולם, דומה לצערי לזו שחווה סבי לפני יותר מ-90 שנה, ולצד הצוות שלנו, אנחנו זוכות לתמוך בקהילות בתהליך החיזוק והשמירה על חיים יהודיים פעילים.
לא אחת שאלתי עצמי איך מנהלים את תחושת הנוחות שאני מרגישה ביוון, גם בסלוניקי, את המורשת התרבותית שאני מחוברת אליה כל כך, עם ההיסטוריה הקשה של האנטישמיות והמלחמה. אין לי תשובה טובה לשאלה הזאת, אולי זהו גורלנו כיהודים - גם לאהוב, גם לכאוב.
בחלוף 92 שנים, בזוכרנו את מי שלא זכו לכך, שבט נחמיאס-ביבס זוכה לגדל בישראל ילדים, נכדים ונינים. לסבי וסבתי לא הייתה ארץ אחרת וכך גם לנו. לזכרם של מי שלא זכו להגיע לכאן, ולכבוד השבתם של אחינו החטופים שחייבים לחזור לבתיהם בחלוף 566 ימים של מלחמה.
