רוצה להבהיר: על הנייר אין לי בעיה עם כיבוש עזה. על הנייר, החלאות העזתים שיונקים עם חלב אימם את השנאה לישראל, את רגשי הקיפוח והנחיתות – לא גורמים לי לחוש אמפתיה כלפיהם.
על הנייר היינו אמורים להיות האומה הכי נערצת בעולם, אחרי מה שעשינו כאן ב־70 שנות קיומנו. על הנייר הייתי שמחה שעזה תהפוך לווגאס. מאוד שמחה. הבעיה שכל זה נשאר רק על הנייר. המציאות שלנו היא על הפנים. לא על הנייר.
במציאות צופי הטלוויזיה והרשתות החברתיות רואים ילדים גוועים, אמהות נרצחות, בתים נהרסים, ילדים קטנים נוברים בפחי אשפה – שלדים מהלכים שאיבדו את כל משפחתם. פוליטיקאים ישראלים בכירים מתחרים ביניהם מי יהיה יותר מתלהם, מי רוצה להרוג, להשמיד, "לרסס" יותר משפחות בעזה. מילא בשיחות סלון – אנשים יכולים לדבר מדם ליבם השותת דם מאז 7 באוקטובר, וזה בעיניי לגיטימי לגמרי.
אבל בפרהסיה? זה מה שכל העולם רואה, כל הזמן, בכל שעות היממה: אנשים נמקים, וישראלים מתלהמים ומאיימים לרצוח אזרחים. אני לא מבינה למה התקשורת הישראלית מתעלמת מהמראות האלה. אתם, חבריי העיתונאים, עושים טעות גדולה בצנזורה.
לא בגלל שאני מרחמת עליהם – חס וחלילה – אלא כי תבינו שאנחנו הולכים לקראת בידוד עולמי קטסטרופלי. תשכחו מייצוא סחורות ישראליות, תשכחו מתיירות עולמית, תשכחו ממיליארדים מתיירות, תשכחו מקנייה ומכירה של נשק. אלו רק דוגמאות למיתון ולקשיים הכלכליים שאנחנו עומדים להתמודד איתם.
התקשורת בארץ מתבכיינת על כמה שונאים אותנו בעולם, כמה אנחנו אמפתיים וצודקים, כמה האנטישמיות והאנטי־ישראליות גובות מחירים מחרידים בכל רחבי העולם. אבל בעולם לא קונים את זה. אז פשוט חבל"ז. אנחנו כאן גיבורים, לא שמים על אף אחד, נעשה מה שבראש שלנו.
מיליארדים – מיליארדים! – הולכים למלחמה המיותרת הזו. חיילים מתים, נפצעים. באיחוד האירופי מדברים על ביטול הפטור מוויזה לישראלים. ההתקפות על ישראלים ילכו ויגברו. עניין של זמן עד שנעוף מכל תחרויות הספורט העולמיות.
מה המטרה? המטרה הראשונה במעלה – שחרור החטופים שלנו – מתרחקת. החמאס לא נעלם. מילואימניקים מאבדים את חייהם, נישואיהם, פרנסתם. הכסף הולך לחרדים המשתמטים ולנשק. החינוך מידרדר, הביטחון האישי־אזרחי גמור, השחיתות השלטונית לא נחקרת.
אחרי ה־7 באוקטובר איבדתי את האמפתיה לתושבים בעזה. אבל זה בדיוק המצב שבו חובה עלינו להיות חכמים ולא צודקים. תפנימו כבר.
ג'ודי שלום ניר מוזסלו זה היה למען ביטחון המולדת שלנו, לא הייתי פוצה פה. הייתי שותקת. אבל תתעוררו! אני הייתי ליכודניקית שנים. איזו מפלגה מפוארת, אנשים משכמם ומעלה. לשלם כזה מחיר על הכיסאות של הפוליטיקאים האלה ששולטים פה? ממה אתם עשויים, חבריי לשעבר בליכוד? אתם לא מבינים שהמדינה האהובה שלנו כבר באמצע המדרון שסופו ריסוק טוטאלי? עוד שנייה מגיעים לנקודת האל־חזור.
שוב אני מתחננת: תהיו חכמים ולא צודקים. גם אם זה יעלה לכם בכיסאות שלכם. אין לנו ארץ אחרת.
