טְסֶרָה, "ריבוע" ביוונית, היא הפיסה שמרכיבה את יצירת הפסיפס. הרכבה משתנה ממיצג למיצג. לפעמים היא עשויה אבן, לעיתים זכוכית. כל חתיכה היא עולם ומלואו. יקום נפרד בעל גבולות מוגדרים. ועדיין, רק החיבור בין כל הפיסות הוא שנותן לביצוע האומנותי משמעות. זו התצרופת, לא הבדידים. בהקבלה, אומדן חוסנן האסטרטגי של מדינות נעשה באופן דומה. בחינה נפרדת של כל מאפיין בהן היא חשובה, אבל מפספסת את התמונה הגדולה. זו הקומבינציה שמאפשרת ללמוד על מצב האומה.
הפסיפס הישראלי של היום לא ברור לחלוטין. מאז שהשמיים נפלו על כולנו, החלקים שמרכיבים אותנו כחברה חוו פגעי אבק וזמן. חלקי הפאזל שמגדיר אותנו – עומק הלכידות, שלטון החוק, יחסי הרשויות, זכויות האדם, המצב הביטחוני, יציבות הכלכלה – קשים להערכה. אבל לאחרונה הם חווים שיקום וחידוש. התמונה הגדולה שהם מייצרים מתחילה להתבהר. והיא מדאיגה. עליה מוצגות הספרות – 6.10. כאילו חזרנו אחורה בזמן. ואם צריך לבחור כלי שמצחצח אותה בהצטיינות, שגורם לספרות לבהוק - חוק גיוס מתחרה על התואר. בדרכו הוא משפיע על כל חתיכה, כל טסרה, בפסיפס הישראלי. מחוקה ועד בריאות. ממיסוי ועד תרבות. מדת ועד מדינה.
חוק הגיוס, אכן, הוא כבר מזמן לא עניין צבאי. הוא נוגע בכל היבט בחיינו. הצורך המבצעי של צה"ל בעיבוי הסדיר והמילואים הוא אמיתי כמובן, אך הוא לא הנושא המרכזי. הכוחות המתמרנים אמנם זקוקים ללובשי מדים נוספים כדי לתחזק כמה חזיתות במקביל. ובכל זאת, את הדיון אסור לתחום לסוגית כוח האדם בלבד. יש פה משהו רחב יותר.
הפטור הזה פוגע גם במי שמודר מהישראליות, מהזכות האדירה לשרת, לעיתים בעל כורחו. הוא מגביה חומות. מגביר חשדנות. מעמיק שנאה. מייצר אכזבה. מרחיק מהחברה
פטור משירות עבור קבוצות שלמות פוגע בערך מקודש יותר מכשירות צבאית. הוא מכרסם בסולידריות החברתית. ברכיב הסודי שמבדיל אומה מאוסף אנשים אקראי. וזו פגיעה דו-כיוונית. מצד אחד, הוא משדר מסר שגוי של עליונות בין מי שזוכים לממש עצמם בלימוד, לבין אלו שמאפשרים זאת בקרב, אך גם משוועים למיצוי חייהם באזרחות. ומהצד השני, פטור שכזה פוגע גם במי שמודר מהישראליות, מהזכות האדירה לשרת, לעיתים בעל כורחו. הוא מגביה חומות. מגביר חשדנות. מעמיק שנאה. מייצר אכזבה. מרחיק מהחברה. קיומו מנציח עיוות רב שנים. המשכו לאחר הטבח הוא כבר הצהרת בידול מהפרויקט הציוני. והוא מחזיר ל-6.10, לנקודות החולשה הגדולה ביותר שלנו מאז ומעולם.
בקרוב מאוד נגיע להכרעה, והחלטות ברורות נדרשות כאן. כאלה שמציבות שירות צבאי, לאומי או אזרחי כברירת מחדל. גם בעתות רגיעה ושלום. ובמסגרתן, פטורים (כמו עבור עילוים, כראוי במדינה יהודית) הם החריג, לא הכלל. לא רק מפני שאנחנו כוח שזקוק לגדודים, אלא משום שהמדינה מוכרחה לשמר את האמון והערבות ההדדית בין חבריה. כי לפני שביחד ננצח, ביחד צריך גם לחיות. זה לא יהיה קל. וגם ענישה נוקשה ושוויונית תהיה הכרחית, כמו בכל תחום. אבל צריך להתחיל. הפסיפס הישראלי מציב תמונה מורכבת, ואפשר עוד לשנות. לפני שיהיה מאוחר. לפני שהפסיפס שיתקבל יהיה עדות לאובדן.
