כשהתותחים נודמים – הציוצים מתגברים. זהו אחד מכללי האצבע שלמד כל ישראלי בשנתיים האחרונות. לכן, בהנחה שאיש מעמיתיה של ישראל למשא ומתן לא נהפך ציוני בשארם א-שייח' – המשוואה ברורה. עם כניסת הפסקת האש לתוקף, שדה הקרב התודעתי רק יתעצם. המערכה לשלילת עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – תגבר. בנקודת הזמן הזו, אחת הטעויות הגדולות שישראל יכולה לעשות היא לתת לדברים להתפתח. לזרום. להשאיר את מגרש התודעה ריק. זה נכון לא רק משום שמעמדנו הבינלאומי נשחק עד דק. זה רלוונטי במיוחד בימים בהם השד האנטישמי כבר מזמן עזב את הבקבוק.
תנאי הפתיחה למערכה הזו טובים. הקולות שיוצאים ממצרים ומוושינגטון ערבים לאוזני מדינות רבות. הפוטנציאל כאן אדיר. אבל המציאות כבר לימדה אותנו שתמיכה בינלאומית היא דבר שברירי, במיוחד אם לא מתחזקים אותו. ההוכחה הטובה מכולן לכך היא דילול הלגיטימציה הישראלית לאורך חודשי המלחמה, הגם שנפתחה לאחר הטבח הגדול ביותר ביהודים מאז השואה.
השאלה היא מה עושים בשדה הקרב של החזית השמינית. זו שזוכה להתעלמות תדירה, אבל פוגשת אותנו בבתי-דין בינלאומיים, בכינוסים מדיניים, בשדות תעופה, ובפיאצות באירופה. התשובה לשאלה הזו אינה פשוטה, אבל מילת המפתח בה היא אסטרטגיה. כדי לעצב אותה, על ישראל להגדיר תחילה מה החזון המדיני שלה. להסביר לעצמה היכן היא רוצה להיות בעוד שנה מהיום, הן אזורית והן בינלאומית. ומכאן, עליה לגזור מדיניות תודעה לאומית, שהיא הביטוי המעשי לאותה אסטרטגיה שכזאת.
מדיניות תודעה לאומית היא אמצעי ולא מטרה. מטרתה לסייע לדרג המדיני לממש את שאיפותיו. במהותה היא מגדירה לא רק מה אנחנו אומרים, אלא בעיקר איך ומתי. בפרט, היא מוכרחה להבחין בין הגנה להתקפה. כך, מצד אחד, היא צריכה להתכתב עם שני הקמפיינים המוצלחים שמנהלים הפלסטינים בשנים האחרונות: קמפיין הג'נוסייד וקמפיין המדינה הפלסטינית. שני אלה כבר הנביטו מהלכים משפטיים ומדיניים למכביר, לצד שלל יוזמות תודעתיות שמזינות אותם. מדגם לא ממצה בתחום כולל את הקמת אל-ג'זירה, ביסוס מכוני מחקר וקבוצות סטודנטים, שיבוץ דו"חות בינלאומיים בעלילות דם, הנעת צווי המעצר ב-ICC, רדיפת חיילים בחו"ל, בידוד באירועי תרבות וספורט, יזום קמפיינים ברשתות החברתיות, וארגון הפגנות חובקות עולם. מטרת כל אלו, בשני הקמפיינים המדוברים, היא אחת: ניתוק הזיקה בין העם היהודי לישראל, ושלילת זכות קיומנו כמדינה ריבונית. הנחת העבודה קובעת שבזמן שישראל תתפנה לעסוק בסוגיות פנים, כל זה רק יתעצם.
מדיניות התודעה צריכה להגדיר יעדים ל"תקיפה" - כלומר, לפרוט הישגים שהמערכת הישראלית חפצה בהם בלא תלות בפעולות הצד השני. אלו יעדים שחשובים לנו בכל מצב, ובכל זמן, ועולם התודעה הוא עוד כלי להשיג אותם
מהצד השני, על מדיניות תודעה כזו להגדיר גם יעדים ל"תקיפה". כלומר, לפרוט הישגים שהמערכת הישראלית חפצה בהם בלא תלות בפעולות הצד השני. אלו יעדים שחשובים לנו בכל מצב, ובכל זמן, ועולם התודעה הוא עוד כלי להשיג אותם. דוגמאות ריאליות כאן יהיו המחשת הערך הישראלי בעיני זרמי העומק בארה"ב, הידוק הקשר הבין-דורי בקרב יהדות התפוצות וחיבורו לישראל, וחיזוק הסכמי השלום הקיימים עם מצרים וירדן.
מהלכי ההגנה וההתקפה הללו יכולים להכיל מגוון תכנים. החל בתיווך פשעי חמאס דרך עדויות חטופים או עזתים, וכלה בהדגשת תפקידנו האזורי החדש. יישומה אפשרי בדרכים רבות. תיעול הרשתות החברתיות היא אחת מהן, אבל בוודאי שלא היחידה. העניין הוא שכל אלה מחייבים החלטה. והיא צריכה להתקבל אתמול. ספונטניות אינה רכיב כאן, משום שגלגלי המכונה של האויב כבר נעים במהירות.
ישראל ניצבת לפני אחד הקמפיינים החשובים בתולדותיה. זה הזמן שבו עליה למסגר את הנרטיב, על בסיס חשיבה אסטרטגית, ממקום של חוזקה. כל פעולותיה, מסריה והתנהלותה צריכים להיגזר מזה. אחרת, ולא לראשונה, יעשו זאת בשבילה.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר
