לא - הנאום ההיסטורי של נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל לא עסק בפלסטינים. למרות שכל הפרשנויות בישראל מתמקדות בזירה הפלסטינית ובחמאס, הם לא היו הדבר הכי חשוב. בעבר היו. בעתיד ככל הנראה לא יהיו עוד אבן-נגף מוחלטת בין המזרח התיכון הישן לבין המזרח התיכון החדש שהנאום הזה שרטט. הפלסטינים היו הגורם המרכזי לסכסוך הבלתי נגמר בין ישראל למדינות ערב - סכסוך שגרם לסבל אנושי וכלכלי כבד לכל תושבי האזור.
עד 1967 הובילו מדינות ערב את רעיון ההשמדה של ישראל. לאחר מלחמת ששת הימים נבנה, במובן מסוים, ה”סטארט-אפ הפלסטיני”: דרכים חדשות להשיג את אותה מטרה. עם זאת, הזמן והנסיבות הכריחו לפחות את מצרים וירדן להבין ולהשלים, כי ישראל היא עובדה קיימת, שהמלחמה הישירה אינה משרתת עוד את האינטרסים שלהן, ושהן חייבות לחפש פתרונות אחרים. מאז החלו מדינות ערב לדבר בשני קולות: בגלוי - בעד הפלסטינים כדי לרצות את הציבור; ובחשאי - לנסות להתנער מהמשולש שהחזיק את המתח האזורי. שיא המהלך הזה היה חתימת הסכמי אברהם: אותם הסכמים שבהם העניין הפלסטיני לא היווה שיקול מכריע בעיצוב יחסי העתיד עם ישראל.
הנאום יוצא הדופן של נשיא ארה״ב, בגיבוי עולמי ובגיבוי מדינות ערב רבות ואף טורקיה, שרטט מערכת אזורית חדשה: In - מדינות שוחרות שלום; Out - ארגוני טרור. In - שגשוג ופריחה; Out - מלחמות. ישראל, בקונסטלציה הזו ובתמיכת ארה״ב, משרתת מטרות אלו Big Time. אפילו איראן - In או Out. המשימה שנותרה למדינות ערב שטרם חתמו על הסכמי שלום - להחליט אם הן מקבלות את ההזמנה להצטרף, האם יבטיחו עתיד טוב יותר לעמם, או ימשיכו לדבוק בתפיסת עולם מעוותת שתוביל בסופו של דבר לסיום דרכו של המשטר.
לנשום אופטימיות זהירה
כל תושבי האזור, כולל אזרחי ישראל, חייבים לנשום אופטימיות אחרי שני הנאומים שהשלימו זה את זה. שלום כולל נראה בהישג יד; חזרה למושגים מן העבר תביא רק להמשך הסבל. ישראל היא עובדה קיימת; היא הראתה בשנים האחרונות שהיא מסוגלת להגן על עצמה, בכוחות עצמה; ובכל מקרה ארה״ב עומדת לצידה וערבה לביטחונה. זהו מסר ברור לכל מי שעדיין חושב שניתן להשמיד את ישראל.
אם לא יקבלו את המתווה, אם לא יזדהו עם החזון העולמי ששורטט, אם לא יפעלו באופן מיידי לביצוע הרפורמות הנדרשות — עלולים הפלסטינים להישאר מחוץ למתווה
גם גבולותיה של ישראל שורטטו, או לפחות אפשר היה להבין אותם מן הנאום: ירושלים המאוחדת כבירתה, בקעת הירדן כגבולה המזרחי מול ירדן, ורמת הגולן והחרמון, יסמנו לעולם את הגבול מול סוריה ״המתייצבת מחדש״. אם לבנון תצליח לפרק את חיזבאללה, תיווצר הזדמנות לחיים טובים יותר משני צידי הגבול; אפילו הסכם שלום עשוי להיות בר השגה.
בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המומנטום הבינלאומי התהפך, ההכרזה והתמיכה בהקמת מדינה פלסטינית הייתה מוקדמת, מטופשת וחסרת אחריות. התמיכה הזו מונעת מהפלסטינים להציל את עצמם מידי עצמם. אם לא יקבלו את המתווה, אם לא יזדהו עם החזון העולמי ששורטט, אם לא יפעלו באופן מיידי לביצוע הרפורמות הנדרשות — עלולים הפלסטינים להישאר מחוץ למתווה. זו ההזדמנות האחרונה שלהם וכפי שידוע, הפלסטינים “מעולם לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות”. האם יעמדו במבחן? הזמן יוכיח. אבל גם אם הם ייכשלו - זה לא ישנה את המומנטום הגלובלי: רוב מדינות העולם, בדגש על מדינות ערב וכן טורקיה ואינדונזיה, שותפות לחזון המעדיף שלום על פני מלחמה.
אם הפלסטינים יאמרו כן ויעשו כן, עתיד טוב יותר מובטח גם לתושביהם ביהודה, שומרון וברצועת עזה. מדינת ישראל, אמר ראש הממשלה, מעדיפה הסכמים שיתגלו כיעילים בשטח על פני מלחמה. אין לה תביעות טריטוריאליות בעזה והיא אינה רוצה לחזור ולשלוט בחיי תושבי יהודה ושומרון — אבל יש לה קווים אדומים, ואלו קווים ששותפים להם מרבית אזרחי ישראל. לא נתרשם רק ממילים; מעשים בשטח יהיו הבסיס לשינוי בזירה הפלסטינית. מדינת ישראל לא תאפשר להקים בלב הארץ ישות שתאיים על ביטחונה והמשך קיומה.
טוב עשה ראש הממשלה שמסר לנשיא “כן - אבל”, ובחר בדבריו לייצג את המכנה המשותף הרחב ביותר של החברה הישראלית: בעד סיום המלחמה, בעד החזרת החטופים עכשיו ובחירה במסלול מוצהר לעבר עולם שבו מזרח תיכון יציב יותר ובטוח יותר.

שאפו לנשיא ארה״ב - ובעיקר שאפו לראש הממשלה שבחר באומץ להבטיח את המשך היחסים המיוחדים עם ארצות הברית. הוא בחר במסלול לסיום המלחמה והחזרת החטופים, והשאיר פתח רחב לאפשרות שגם הפלסטינים יצטרפו לחזון זה — דבר שעומד בסתירה לתפיסות עולם של חלקים בקואליציה שלו ואף לחלק מחברי מפלגתו.
השורה התחתונה ברורה: העולם והאזור הולכים בכיוון חדש, העדפת שלום על פני מלחמה, השלמה גלויה עם קיומה וביטחונה של ישראל, ושאיפה לעתיד טוב יותר לכל תושבי האזור. האם הפלסטינים ינצלו את ההזדמנות האחרונה? ספק רב, הלוואי שנתבדה!
אלוף מיל׳ יצחק ג'רי גרשון, מפקד איו״ש בתקופת האינתיפאדה השנייה ובמבצע חומת מגן. אלוף פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה וסגן מפקד פיקוד הצפון במשך 250 ימים במלחמת חרבות ברזל