לאחרונה דווח שבצה"ל החליטו לקדם הידברות ולא הדחה כלפי גל מכתבי המחאה הקוראים לשחרור החטופים גם במחיר סיום המלחמה. מי שקיווה שהפגנת יד קשה כלפי החותמים הראשונים תרתיע אחרים ותסמן למי שיעז להרים ראש שהוא יכופף, גילה שאנשי מילואים אינם חיילים בסדיר החוששים לחטוף שבת. באשר לאנשי חיל האוויר שכבר הודחו, מנסים בצבא להסביר שמודל המילואים בחיל שונה, ולכן המדיניות המפלה קבילה, משל היה מדובר בעניין פרוצדורלי ולא בשאלה נורמטיבית.
אלא שהבעיה האמיתית עמוקה הרבה יותר. הרמטכ"ל זמיר למד על בשרו מה שיכול היה ללמוד מניסיונו של קודמו. צבא עם הנשען הישענות מאסיבית על אנשי המילואים שלו, שגם בזמן מלחמה, הם בראש ובראשונה אזרחים, לא יכול להתקיים ללא אמונה בצדקת הדרך. אלף שליחות לעזאזל וקריאות בוגדים לא עזרו מול מי שאיבד אמון בהנהגה וסבר שהוא נדרש לסכן את חייו עבור מי שחותר תחת ערכי היסוד של המדינה והדחות שנועדו להבהיר שיש רמטכ"ל חדש בצה"ל והוא לא יאפשר סרבנות, לא ירתיעו את מי שחושד שהלחימה מסכנת חיי חטופים ותכליתה היא שרידות הממשלה.
זמיר הבין זאת די מהר גם אם באיחור יקר, אלא שעליו לקחת בחשבון שהגל השוטף את לשכתו היום עשוי להיות רק קדימון לצונאמי שיגיע אם תבחר הממשלה ללכת על משבר חוקתי רבתי. כמו כל גנרל, הוא היה מעדיף לעסוק בתמרון ותחבולה צבאית, ולסנן שאסור לתת לפוליטיקה לחדור לצה"ל. אלא שבחיים כידוע תזמון הוא הכל, והתזמון של זמיר כולל לא רק את חמאס שמסרב לשתף פעולה עם האיום השחוק "היכנע או ששערי הגהינום יפתחו", אלא גם עם ממשלה הדוהרת לעבר משבר חוקתי מלא וקרע חברתי שלא נופל מזה שהיה כאן ערב שבעה באוקטובר.
זמיר קיבל לא מעט נקודות אמון בהפגנת עמוד שדרה בהתגוששות הפומבית מול שר הביטחון בעניין חקירתו של תא"ל סלומון וגם בעמידתו מול הפרות חוק וערכי צה"ל באיו"ש. אבל אין די בכך בכדי להבטיח עמידה על המשמר
לכן, רצוי מאוד שיתכונן לרגע שבו יצטרך להחליט להיכן הוא פונה בצומת שתדרוש ממנו להכריע האם הוא מציית לחוק או נשמע להנחיות דרג מדיני המתעלם ממנו. הרגע הזה יכול לפגוש אותו בדמות הנחיה להפר צו משפט בנוגע לגיוס אברכים, או בדמות הוראה הקשורה להתנהלות באיו"ש, ואפשר לתת לדמיון ללכת למחוזות מרוחקים יותר – הימים האחרונים לימדו אותנו שאין תרחיש שהוא בבחינת בלתי אפשרי. במקרה כזה לא יוכל הרמטכ"ל להחליט שלא להחליט. ראשית משום שמי שעומד בראש הארגון אולי החשוב ביותר במדינה, ודאי בימי מלחמה, נדרש לעמדה ערכית באשר לשאלה כה בסיסית בקיומו של הארגון. ושנית משום שלא תהיה לו יכולת לפקד על הצבא ללא שיבטיח לאנשיו שיש להם על מי לסמוך, ושהצבא בפיקודו לא יהפוך לארגון פוליטי. זמיר יודע היטב שהציבור מביט במשטרת ישראל ושואל את עצמו האם צה"ל הבא בתור אחריה.
במובנים רבים ישראל כבר מצויה בתוך משבר חוקתי. ממשלה שמתעלמת מעמדת היועצת המשפטית לממשלה - שהיא הפרשנית המוסמכת של החוק. ראש ממשלה שיותר מרומז לכך שלא יציית לפסיקת בית משפט עליון, וקמפיין מתוזמר שכל מטרתו היא הקרסת האמון במערכת המשפט ושומרי סף שאינם מתיישרים עם נאמנות למנהיג.
עידית שפרן גיטלמן זמיר קיבל לא מעט נקודות אמון בהפגנת עמוד שדרה בהתגוששות הפומבית מול שר הביטחון בעניין חקירתו של תא"ל סלומון וגם בעמידתו מול הפרות חוק וערכי צה"ל באיו"ש. אבל אין די בכך בכדי להבטיח עמידה על המשמר, שכן המבחנים הבאים צפויים להיות מאתגרים הרבה יותר בכל היבט. הרמטכ"ל ינסה להיות ממלכתי עד הסוף. קשה לדמיין שבדומה למפכ"ל, הוא יבהיר מפורשות שיציית לפסיקת בית המשפט, שהרי במציאות המופרכת שלנו אמירה ברורה כזו נתפסת כאמירה פוליטית ממנה סביר שיבקש להימנע. הוא יבחן אפוא במעשיו. במסרים שיעביר לתוך המערכת ובאומץ הלב האזרחי שיגלה כשידרש לכך. אם לא יכין עצמו לרגע הזה, הוא עשוי למצוא עצמו מתכנן להביס את חמאס אך מכריע על הדרך קודם את צבא העם.
ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי
