ביום כיפור, זמן של חשבון נפש אישי ולאומי, מתחדדת השאלה: מה מצבה של הדמוקרטיה בישראל? דומה שהיא מצויה בסכנה כבר שנים רבות, אלא שהסכנה איננה בהכרח "קץ הדמוקרטיה" במובנה המקובל. דווקא הדמוקרטיה כפי שהתעצבה כאן, המבוססת על הדחקה, הדרה וקיטוב, היא זו שמובילה אותנו לשבר. אולי דווקא קריסתה של צורתה הנוכחית תאפשר לנו לחדש אותה.
הדמוקרטיה נועדה לאפשר ריבוי רעיונות ופלורליזם אמיתי. ישראל עצמה הוקמה על בסיס רעיונות נועזים, חתרניים לזמנם: החלוץ החילוני, האירופי, הקיצוני במובנים רבים. אלא שמבנה השלטון שעטף רעיונות אלה נבנה כך שישמר את ההגמוניה, וימנע מאחרים להשתתף. "אנשי שלומנו" מונו לוועדות, עורכי עיתונים גויסו לשימור השליטה, והמדינה חילקה פנקסים אדומים רק למי ששייך – מתוך תפיסה שמי שאיננו מתאים למבנה הממסדי אינו רצוי.
כמו בכל חברה, המודרים ביקשו נוכחות. הבגינים, הפנתרים השחורים, מוסיקאים מזרחיים – כולם היו ניסיונות לערער על השיטה. אלא שהמלחמות ועומסי הקמת המדינה טאטאו את השסעים מתחת לשטיח. בחלוף 76 שנים, ישראל עודנה שרויה במלחמות עם שכניה – ו"מלחמת חרבות ברזל" היא הדוגמה הקיצונית ביותר לכך: עימות טוטאלי שמציף את השסעים הפנימיים, ומעמיק את תחושת הפיצול בתוך החברה.
לאורך השנים נוצר דפוס: כל ניסיון רעיוני אחר נדחה והוכתר כאיום על הדמוקרטיה, מה שהוביל לתגובות שמרניות קיצוניות שבתורן עוררו מהלכים ליברליים רדיקליים עוד יותר.
הרעשנים
כך נלכדה הדמוקרטיה במעגל של קיצוניות. התקשורת, במקום לשמש גשר, הפכה לכלי נשק במאבק: ערוצים ועיתונים מנותבים אל קהלים מסויימים. הקבוצה הליברלית, שעדיין מחזיקה במוקדי הכוח, נלחמת בכל ניסיון לשינוי ומכתירה אותו כ"הפיכה" או כ"קץ הדמוקרטיה". הקבוצה השמרנית, מנגד, הולכת ומקצינה כדי לשרוד. הציבור, שרובו הגדול אינו מזדהה באמת עם אף אחת מהאידיאולוגיות הללו, נשאב אליהן משום שהן הרעשניות ביותר.
הפרדוקס הוא שהשיח הקיים – פלגני, מסית, הרסני – הוא שמושך רייטינג, והוא שמכלה את יסודות הדמוקרטיה. המבנה הפוליטי והמשפטי תומך בשיח הזה ומזין אותו
הפרדוקס הוא שהשיח הקיים – פלגני, מסית, הרסני – הוא שמושך רייטינג, והוא שמכלה את יסודות הדמוקרטיה. המבנה הפוליטי והמשפטי תומך בשיח הזה ומזין אותו. וכך נדחקים לשוליים הנושאים שבאמת קובעים את עתיד המדינה: חינוך, תחבורה ציבורית, יוקר המחיה, ביטחון אישי. במקום לטפל בהם, הפוליטיקה עוסקת בשאלה מי ינצח במלחמת הרעיונות.
פרופ' אסף מידניצילום: קובי קואנקסזו איננה דמוקרטיה חיה ובריאה אלא דמוקרטיה גוססת, שמבנה הכוח שלה מעודד פילוג ומדיר חלקים גדולים מהציבור. אם זו הדמוקרטיה כפי שאנו מכירים אותה – ייתכן שטוב שהיא תגיע אל קיצה. כי רק מתוך ההכרה בכישלון הזה ניתן יהיה להתחיל לבנות מחדש: לא דמוקרטיה של שנאה אלא של הכלה, לא דמוקרטיה של קיטוב אלא של שיתוף, לא דמוקרטיה שמסמנת אויבים אלא כזו שמספקת אזרחות שווה ושירותים חיוניים לכלל הציבור.
הסכנה לדמוקרטיה הישראלית ברורה. אך ייתכן שהיא גם ההזדמנות שלנו: להפוך את המשבר הזה לנקודת מוצא לבנייה של חברה פלורליסטית אמיתית – וזו אולי תכליתו של חשבון נפש אמיתי ביום הכיפורים.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט, האקדמית תל־אביב יפו
