יש רגעים שבהם מבצע תודעה יוצא משליטה. לא משנה כמה מתכננים, מתרגלים, מתאמים – המציאות מספקת תוצר שונה משקיווית לו. במצבים כאלה לא תמיד אפשר לתקן בזמן אמת. לחיים יש דינמיקה משל עצמם, ואיתה מחלחלת ההבנה שההישג הנדרש לא התקבל. ולפעמים, התוצאה שהושגה היא סוג של כישלון מהדהד. לא פחות. זה בדיוק מה שקרה לחמאס במהלך טקס מסירת החטופות הישראליות לצלב האדום. מה שהתחיל כמבצע תודעה מחושב, הסתיים בהפסד התעמולה לרוח השבות ארצה.
בחינת האלמנטים שליוו את האירוע מגלה שבחמאס כיוונו לשלושה קהלי-יעד מרכזיים. למול הציבור הבינלאומי, חמאס ניסה לייצר לגיטימציה כהכנה לבאות. כך למשל, הסיסמה שעיטרה את הבמה הכריזה באנגלית על "ניצחון המדוכאים למול הנאציזם הציוני". מדובר בהתכתבות מכוונת עם תרבות ה-WOKE, שרואה את העולם במשקפיים בינאריים של מדכאים ומדוכאים. עוד מוקדם לאמוד את השפעת האירוע בגזרה הזו, אבל דומה שדווקא למול שני קהלי-היעד האחרים שלו, ארגון הטרור קיווה לתוצאה אחרת.
הראשון מביניהם הוא הציבור הפלסטיני. מטרת הטקס למולו הייתה המשך ביסוס תודעת הריבונות ברצועה. שלל סממנים העידו על כך. החל במדים שלבשו המחבלים, עובר בשימוש באלמנטים מוסדיים (כמו חותמות), וכלה בקהל תומכים נלהב שנכח באירוע. מה שהיה אמור לקבע רשמית את אותו המסר היה חזרתם של מאות אלפים לצפון הרצועה, זמן קצר אחר כך. הסירוב הישראלי לאפשר זאת ברקע הפרת ההסכם, גם אם זמנית, מגלם פוטנציאל למבוכה מסוימת. במילים אחרות: חמאס עלול ללמוד שבאירועים מעוותים, כמו בהסכמים, הצהרות בלי כיסוי יכולות לגרום לנזק רב מתועלת.
חמאס אומנם הכריח את ארבע התצפיתניות לומר דברים מסוימים, ללבוש בגדים מגוחכים, לענוד תגיות מוזרות ולקבל תעודות שחרור מפוקפקות, אבל מה שלא נלקח על-ידו בחשבון הוא מה שלא ניתן לאילוף: הרוח שלהן
אבל אם יש כישלון בולט במיוחד באירוע החמאסי, היה זה ביחס לציבור הישראלי. למולו, התכלית הייתה פגיעה במורל והשפלה. המחשה לכך הייתה שלט בולט שהכריז בעברית ש"הציונות לא תנצח". ההצעדה של לירי, דניאלה, קרינה ונעמה הייתה אמורה לשמש תזכורת לכך. למעשה, הייתה זו תצוגת שליטה. אבל גם לשליטה יש מגבלות. חמאס אומנם הכריח את הארבע לומר דברים מסוימים, ללבוש בגדים מגוחכים, לענוד תגיות מוזרות ולקבל תעודות שחרור מפוקפקות, אבל מה שלא נלקח על-ידו בחשבון הוא מה שלא ניתן לאילוף: הרוח שלהן.
כך קרה שמעל לשלט שנועד לערער על תפיסת הציונות והסולידריות החברתית שבה, עמדו ארבע לביאות מחויכות, התבוננו למאות מרצחים בעיניים, ושידרו את ההיפך הגמור. לחמאס אומנם היה אינטרס להראות שהן במצב תקין יחסית, אבל מה שהן הקרינו היה הרבה מעבר לכך. הן דיברו לאומה שלמה בעיניהן והזכירו – גם כאן אנחנו חזקות, ותיכף נהיה בבית, איתכם.
נכון, המערכה על התודעה לא תוכרע בגלל אירוע אחד, ולא כל שלבי העסקה ייראו כך. ימים קשים עוד לפנינו. אבל לכמה רגעים, בפעימה אחת, ארבע חיילות שיצאו מהגיהינום הצליחו לאחד עם שלם. ואם זה לא ניצחון בקרב תודעתי, לא ברור ניצחון תודעתי מהו.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”
