כל מי שנולד לאחר מלחמת העולם השנייה או כל מי שלמד כלכלה ומדיניות לאחר שנת 1945, חווה בימים אלו שוק חברתי, כלכלי ותרבותי ושינוי פרדיגמה שומט לסת. עד היום היה קונצנזוס שבו דובר על סחר חופשי עם זרימה יעילה של הון, אנשים וסחורות, היה ברור שזה מיטיב עם הצרכנים ופחות עם היצרנים, למשל, הסלולריים שאנו קונים מיוצרים בחצי תריסר מדינות, והרכב שאנו נוהגים בו מיוצר גם הוא בחמש מדינות לפחות.
הכותרת
מגינת הסחר החופשי? כך סין מחזקת את מעמדה בצל השגעונות של טראמפ
28:42
כל הטוב הזה בעולם, כל השפע העולמי הזה, נבע משתי החלטות אמריקאיות גורליות לאחר מלחמת העולם השנייה שהתקבלו בארה"ב:
1. בסוף מלחמת העולם השנייה, בשנת 1945, כוחות ארה"ב והמערב עמדו מול אויב גדול ומסוכן. ברית המועצות, עם כוח טנקים וחיל רגלים הגדול בהיסטוריה, ומולם עמדו ארה"ב ושותפים קטנים ומוחלשים ממערב אירופה. לכן החליטה ארה"ב בשנת 1949 להקים את ברית נאט"ו - ברית הגנה אמריקאית ומערב וצפון-אירופית - ובשנת 1951 הוקמה ברית צבאית עם יפן המובסת. אגב, זו הפעם הראשונה שארה"ב נכנסת לברית הגנה עם מדינות אחרות שלא בזמן מלחמה.
2. ההחלטה השנייה שהיא חשובה עוד יותר, כלכלת סחר חופשי. האמריקאים זיהו שבין שתי מלחמות העולם המכסים שהוטלו על ידי המדינות פגעו בסחר העולמי. פרצה מלחמת העולם השנייה, ובסוף המלחמה בשנת 1945 עמדה מעצמה אחת ענקית, ארה"ב, שיצאה מהמלחמה הרבה יותר חזקה כלכלית וצבאית ממה שהיה לפני המלחמה - עריה לא נפגעו, המפעלים התעשייתיים עבדו במלוא יכולת התפוקה שלהם והגיע מצב שארה"ב יצרה כל דבר בעולם, ממטוסים ונושאות מטוסים ונשק גרעיני עד שרוך נעל.
לקראת שנות ה-50 ארה"ב הגיעה לשיא עושרה ולכמעט 40% מהתוצר הגולמי העולמי, שפירושו שבעצם 180 מיליון אמריקאים היו עשירים כמעט כמו כל העולם כולו
לקראת שנות ה-50 ארה"ב הגיעה לשיא עושרה, ולכמעט 40% מהתוצר הגולמי העולמי, שפירושו שבעצם 180 מיליון אמריקאים היו עשירים כמעט כמו כל העולם כולו. ארה"ב, בנדיבותה הטבעית והגינותה, החליטה לחזק את המדינות המובסות על ידי תוכנית מרשל המפורסמת. מול ארה"ב החזקה והמשגשגת עמדו הערים לונדון - הרוסה לחלוטין, פריז - משובשת מארבע שנות כיבוש גרמני, ברלין הייתה שרופה לגמרי וטוקיו - כמעט מושמדת.
האמריקאים בהבנתם העמוקה הבינו שסחר חופשי בין מדינה משגשגת ועוצמתית לבין מדינות הרוסות הוא לא בר תחרות. איך יכול יצרן גרמני להתחרות ביצרן אמריקאי כאשר בקושי יש לו חומרי גלם? ארה"ב, במקום לדרוש הדדיות, פתחה את השוק הצרכני הענק שלה ללא מכס על יבוא ממדינות אירופה ויפן, והסכימה על מכסים גבוהים והגבלות על יצוא אמריקאי. לדוגמה, מרצדס שיוצאה מגרמניה נכנסה לשוק האמריקאי ללא מכס בכלל, אך מאידך שברולט או קדילק שהגיעה מארה"ב, הוטל עליה מכס באירופה. כל זה נבע מכך שהאימפריה האמריקאית העדיפה את הביטחון הלאומי ואת המלחמה בקומוניזם המתפשט על פני שיקול כלכלי וחברתי פנימי.
המעמד הבינוני נשחק
כך היה במאבק מול יפן בשנות ה-70, כשיצרני שבבים יפנים הציפו את השוק האמריקאי. היצרנים המקומיים הפעילו לחץ על הממשל האמריקאי כדי לרסן את יבוא השבבים, כי הבינו שבעצם מחסלים את עתיד השבבים האמריקאי משיקולי ביטחון ושמירה על בעל ברית חשוב, שמרכז את הצבא האמריקאי בדרום-מזרח אסיה. תהליך זה ודומיו שנמשכו 40 שנה גרמו לכך שהעובד בעל הצווארון הכחול האמריקאי, שהוא בעצם השדרה המרכזית והגאווה של הכלכלה ושל האומה האמריקאית, שהצטיינו בתעשיית הפלדה, המכוניות, השבבים, מוצרי אלקטרוניקה, מוצרי צריכה ועוד, הוא שהתחיל בתהליך הפרבור האמריקאי, שהקימו מפעלים והפועלים שהרוויחו יפה כתוצאה מעבודתם קנו מכוניות מתוצרת אמריקאית ועברו לפרברים. כך הוקם המעמד הבינוני האמריקאי, שב-40 השנים האחרונות הלך ונחלש באופן משמעותי.
כשהייתי יועץ כלכלי לראש הממשלה יצחק שמיר וממשלת ארה"ב הזמינה אותי לסיור לימודים על הכלכלה האמריקאית, ביקשתי לראות מה קרה לתעשיית הפלדה האמריקאית. לקחו אותי לפיטסבורג, ולא אשכח את המראה הקשה. מפעלים ענקיים עומדים ריקים מאדם "כדומן על פני האדמה". עצוב יותר היה לראות פרברים שלמים שהוקמו למגורי מעמד הפועלים, ונשארו כערי רפאים. לדוגמה, משנות ה-90 התוצר הלאומי האמריקאי (התמ"ג) עלה ב-275%, בעוד ששכר מעמד הביניים עלה רק ב-75%, דהיינו, המעמד הבינוני הלך ונחלש, ומצבו הכלכלי נשאר כפי שהיה בשנות ה-90 בעדכון מדד. כל העושר העצום שהצטבר בפער בין גידול התוצר לבין השכר הממוצע, שנותר קבוע, הצטבר בידי מעטים - המיליארדרים החדשים, שצברו הון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה האנושית.
טראמפ, מיליארדר אמריקאי שחושב מחוץ לקופסה מתוך בסיס עמוק של ההבנה של העם האמריקאי, שלא נמצא בניו יורק ובלוס אנג'לס, שרואה מול עיניו הוגנות ורווחה כלכלית, אמר לעצמו שסיפור זה נגמר. מובן שאם מסתכלים על החוב הלאומי האמריקאי שנמצא בסביבות 28 טריליון דולר, כ-120% תוצר, ומתבוננים בנתונים - למשל, סין מייצאת לארה"ב ב-438 מיליארד דולר ומייבאת מארה"ב רק 143 מיליארד דולר; קנדה מייצאת לארה"ב ב-412 מיליארד דולר ומייבאת מארה"ב אליה 348 מיליארד דולר - בעצם טראמפ מסתכל על המשפט של נפוליאון מסוף המאה ה-18 שאמר: "אל תעירו את הדוב הסיני, כי כשיתעורר יטרוף את העולם כולו". טראמפ אומר שבמו ידינו של החלטות אמריקאיות קודמות שגויות, הקמנו את האויב הסיני שעומד מולנו ומאיים עלינו כמעצמה עולה.
ובמערב אירופה, במקום שיקודו כל יום קידה לדגל האמריקאי ויגידו תודה לעם האמריקאי ששיקם אותם ופרס עליהם סוכת הגנה באמצעות נאט"ו של טריליוני דולרים עם חיילים אמריקאים על אדמת אירופה, התפתחה גם בשנים האחרונות שנאה של האירופאים לארה"ב. טראמפ החליט לסיים את הפארסה הזאת ולעבוד על הוגנות, הדדיות ורווחה כלכלית, דרש מהם בקדנציה הראשונה שיגדילו את תקציב הביטחון עד 2% תוצר, זה פשוט מדהים איך עד עתה שום נשיא אמריקאי לא דרש את המינימום הזה מהאירופאים, ובפרט משנות ה-70 שכלכלות גרמניה וצרפת שוקמו לחלוטין והפכו לאימפריות בעצמן.
כעת החליט להטיל מכס על היבוא לארה"ב, הוא רוצה להגיע למצב של איזון חדש בין השווקים ולא שהענק האמריקאי יעניק מטוב ליבו ויפרנס את הבטלנים, הסוציאליסטים והפרשנים באירופה.
אני לא יודע איך שינוי הפרדיגמה יסתיים, לא יודע כמה זמן ייקח עד שהשווקים בעולם יירגעו ויתייצבו, נראה לי שכאשר האיזון החדש יגיע הוא יהיה יותר הגון, יותר מוסרי ועם יותר כבוד לעם האמריקאי.
הכותב היה מנכ"ל משרד האוצר בעבר והוא איש עסקים בהווה
