היום הסתובבתי עם פנס בעין. ניסיתי לטשטש אותו עם איפור. במהלך היום פגשתי עשרות א.נשים – חלקם מכירים אותי יותר, חלקם פחות. אף אחד לא שאל מה קרה.
לא "הכל בסדר?", לא "אני פה אם את צריכה", לא הניחו בדיסקרטיות פתק על השולחן שלי עם הפנייה לאחד מקווי הסיוע. לא רמז, לא גישוש. כלום.
כל היום חיכיתי לשאלה הזאת. תודה לאל, לא כי הפציעה נובעת מאלימות שספגתי, אלא דווקא בגלל הסיפור המשעשע שגרם לפנס - נגיחה לא מכוונת אך מדוייקת של אחייני התינוק.
סיפור קצת מביך, די מצחיק – אם היה למי לספר. אבל אף אחד לא שאל.
ובימים שבהם האלימות גואה אי אפשר לשאול - כמה נשים מסתובבות עם סימנים ברורים – ואף אחד לא רואה? כמה גברים? כמה ילדים?
כמה מהם רק מחכים שמישהו, מישהי, תשאל? אנחנו לא שואלים כי לא נעים. כי פדיחה. כי "אולי נביך", "אולי נטעה", "אנחנו לא אנשי מקצוע". אבל האמת? לא צריך תעודת הסמכה כדי לראות כאב.
לא צריך תואר אקדמי כדי לשים לב שמשהו לא כשורה – ולומר "אני פה, אם תצטרכי".
אני מלווה כבר שנים נפגעות ונפגעי אלימות.והרבה מהם אומרים לי שהיו סימנים – לפעמים מאוד ברורים – אבל הסביבה לא ראתה. או בחרה לא לראות.
רק שנים אחרי סיפרו: "כל מה שרציתי זה שמישהו ישאל".
"למה את נרדמת בשיעור?"
"למה את תמיד עם שרוולים ארוכים, גם בקיץ?"
"למה אתה תמיד מבוהל כל כך כשאתה מקבל הודעה?"
אבל אף אחד לא שאל.
והפגיעות העמיקו. עד שיום אחד, מישהו כן הושיט יד.
ושם – התחיל תהליך ארוך ומפרך שהביא בסופו של דבר להפסקת הפגיעה.
מה שלומך?
פעם, בביקור במקלט לנשים נפגעות אלימות סיפרה לי אחת השוהות, נקרא לה נעמי, מה הוביל אותה לעזוב את ביתה ואת בן זוגה המתעלל: היא סיפרה שתמיד היתה חוזרת בטרמפ הביתה עם חברתה מהעבודה. באחת הפעמים, החברה השתהתה, ובן זוגה של נעמי הגיע לקחת אותה. בהמשך אותו הערב התקשרה החברה לנעמי, הביעה דאגתה, כי ראתה שעלתה לרכב עם אדם שלא הכירה (היא לא ידעה שמדובר בבן זוגה) וכי מבע פניה והתנהגותה הביעו רתיעה ואימה. בשביל נעמי, השיקוף הזה של צופה מן הצד היה מטלטל מספיק להבין שהיא צריכה לסיים את הקשר עם בן הזוג.
שירה (שם בדוי) נפגעת גילוי עריות, סבלה במשך תקופה ארוכה מכאבי בטן, ללא שום ממצא רפואי. פעם אחר פעם חזרה לחדר המיון ונשלחה בלא כלום בחזרה לביתה הפוגעני. עד שיום אחד, רופא אחד, העלה על דעתו לשאול אותה אם יכול להיות שהכאב נובע מסיבה נפשית דווקא. וכשהשיבה בחיוב, נפתח, לאט לאט, סיפור הפגיעה הקשה שחוותה.
חשוב לומר שרוב הסיכויים – שמישהי שאת שואלת "מה שלומך?" לא תחשוף מיד סיפור של אלימות.
אבל הסיכוי שהיא תרגיש כי אינה שקופה – רב. התחושה הזו יכולה להציל חיים. אולי זו תהיה הפעם הראשונה שבה תחשוב לעצמה: "זה לא רגיל. זה לא מגיע לי. יש לי למי לפנות."מכאן מתחיל תהליך פנימי מורכב – היא מעכלת, מתלבטת, אולי גם מכחישה.
אבל זרע השינוי. תחושת תקווה, פתח קטן שמאפשר לאור להיכנס
יש הרבה דרכים להושיט יד – ישירות או בעקיפין.
אפשר פשוט לשאול בעדינות: "שמתי לב שיש לך סימן… הכל בסדר? אני פה אם תצטרכי."
אפשר להפיץ מידע כללי, בלי לכוון – לשלוח מעת לעת מייל עם פירוט של קווי הסיוע הקיימים, פוסט אישי, או פתיחת שיחה בצוות. אפשר לדבר עם מישהי שקרובה אליה – לשתף בדאגה, לחשוב יחד על דרך לעזור.
אפשר להזמין הרצאה או לפתוח שיח כללי שמעלה את הנושא למודעות. ואפשר גם רק לשלוח הודעת טקסט: "חשבתי עלייך. אני פה".
איילת רזין בית-אורלא משנה באיזו דרך – הכי חשוב שהיא תרגיש שהיא לא לבד. שיש עיניים שרואות. שיש לב שמוכן לשאת איתה את הכאב.
לפעמים, זה כל ההבדל בין המשך הפגיעה – לתחילת הריפוי.
תשאלו. תמיד תשאלו.
לזכרה של אסתר כהן ז"ל, שנרצחה בשבוע שעבר על ידי בן זוגה.
האישה השמינית שנרצחה מתחילת 2025.
ולמען כל אלו שעדיין לא שאלנו – אבל עוד לא מאוחר.
איילת רזין בית-אור היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
