שידורי הטלוויזיה ביום שלא היה כמותו הם גם פרדוקס יוצא דופן: מצד אחד, אין ספק שהמסך המסורתי הוא כלי מגה-מרכזי בתיווך והבנה של רצף אירועים מטלטלים, מרגשים, מסחררים וגם ביזאריים (למשל שיחה פתאומית מחטוף למשפחתו כשלצידו עומד מחבל חמאס, לא משהו שהיה בבינגו של היום הזה), שמגיעים יחד עם התפתחויות מדיניות משמעותיות. לכן יש טעם לבחון את היום ההיסטורי גם מבעד לעיניים ביקורתיות. מאידך, כשמקבלים לווריד את מה שהמונים נכספו לו יום-יום ולילה-לילה במשך שנתיים, אפשר גם להבין את אלה שאומרים: למי פאקינג אכפת.
אלא שגם מבעד לקולות השמחה שבוקעים מהבתים ומהכיכרות והעצב החרישי של המשפחות שאיבדו הכל בדרך לרגע המיוחל, קשה שלא להבחין במאפיינים שמלווים את הצפייה בשידורים לאורך ימי ולילות המלחמה: הפאתוס, החשיבות העצמית, חוסר הזהירות בדיני נפשות לטובת "הישג". הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן מחדשות 12, שם כבר כמה ימים קשה להבחין מי באמת חצב באבן את ההסכם שמסיים את המלחמה, נשיא ארה"ב או הטאלנטים והטאלנטיות.
במקרה זה, אלמוג בוקר כל כך התרגש להציג "תמונה ראשונה" של איתן מור, שהוא לא הבחין שמדובר יאיר הורן, ששוחרר בהסכם הקודם. לא רק בוקר, שקיבל משהו בווטסאפ ורץ לספר לחבר'ה כמצופה מעיתונאים, שגה קשות: תוך זמן קצר התמונה הוצגה על כל המסך, ורק באולפן בנוה-אילן הבחינו כמה אורחים ואורחות מסביב לשולחן של יונית לוי שזהו לא מור. לוי התנצלה ואמרה שזה אחד מאותם "גליצ'ים" שקורים "ביום כזה". לאחר מכן הסביר דני קושמרו שככה זה ב"שידור חי" כי "רוצים להעביר את המידע".
אלמוג בוקר כל כך התרגש להציג "תמונה ראשונה" של איתן מור, שהוא לא הבחין שמדובר יאיר הורן. לא רק בוקר, שקיבל משהו בווטסאפ ורץ לספר לחבר'ה שגה קשות: תוך זמן קצר התמונה הוצגה על כל המסך, ורק באולפן בנוה-אילן הבחינו שזהו לא מור
ובכן, גם בלוגרים וסתם חובבי תשומת לב "רוצים להעביר את המידע". כמעט כל ההבדל בינם לבין גוף חדשות, ועוד הכי נצפה במדינה, הוא החובה לבדוק ולוודא שהוא גם נכון. לפחות בוקר התנצל בלי יותר מדי תירוצים בנוסח "גליצ'ים" ו"שידור חי" על פדיחה קולוסלית, מהחמורות שיכולות לקרות בדקות כה רגישות. והיא לא הייתה האחרונה: לוי גם מיהרה לתאר מפגש בין בר קופרשטיין לאביו, רק מה לעשות שעל המסך היה זה אחיו של בר. גם מהשידור היעיל והמוצלח ברובו של חדשות 13, שהיה לא פחות מחובר לסנטימנט אך הרבה יותר חד וממוקד, ניתן היה להבין עד כמה רחוק לקחו בחדשות 12 את הפיכתם למוקד העניין. למזלם, פתיחת הברזייה הצפויה של לוסי אהריש והנפיחות של אור הלר יצרו מעט איזון עם המתחרים.
אולם כל זה התרחש לפחות באותו יקום, שבו שותפים גם כאן 11. בעולם המקביל של ערוץ 14, מה ששודר לא היה רק שובם של החטופים וביקור טראמפ, אלא גם מופע לוליינות מרהיב וחסר בושה, שבו סעיפים שעד לפני שבוע נחשבו לאסון וכישלון, הופכים להתגשמות חלום כל הדורות. והכל תודות למי שהבטיח "ניצחון מוחלט" ושרים שנשבעו לא לשחרר אפילו אסיר אחד ופתאום רצים לצייץ "ושבו בנים לגבולם".
"מי אנחנו שנחלוק על שני הענקים האלה?", הסביר ראש הסגל של ראש הממשלה בערוץ 14, יעקב ברדוגו, כשנשאל על המסרים הסותרים של נתניהו ("המערכה לא תמה") וטראמפ ("המלחמה נגמרה"). אחר כך הסביר ש"האופוזיציה בהלם" ו"כל קמפיין הבחירות שלהם נפל" בגלל שנתניהו התכוון לנסוע לפסגה בשארם. לא הפריע לו שיהיה שם אבו-מאזן, שהוצג לאורך כל השנתיים האחרונות על ידי ברדוגו ושות' כגרוע לא פחות מחמאס ובטח לא חלק מהפתרון. תוך זמן קצר התברר שנתניהו לא נוסע, "בגלל הסמיכות לחג" (כידוע סיבה מצוינת לא להיות בחדר שבו מעצבים את עתיד האזור). לא לדאוג: ברדוגו לא בהלם והקמפיין היחיד שמעניין אותו – למען מה שנתניהו אומר באותו הרגע - יימשך כרגיל. ומכיוון שכך, וכי ממילא ההזיה שהיא טראמפ והנאומים שלו לא הולכים לשומקום (ליטרלי) אפשר גם לקחת בשתי ידיים את פרץ השמחה ששוטף את הרחובות והבתים ולהגיד: למי פאקינג אכפת מכל השאר.
