ממשלת הימין על מלא מתקדמת בקצב מהיר ליום ה-600 של המלחמה, וממשיכה להוביל את ישראל אל הלא נודע. אין שום מטרה, אין פתרון אמיתי או אופק שפוי. מעבר לכל הנאמר בשבועות האחרונים בהיעדר אותו פתרון מדיני, התרחבה המלחמה ונפתחה חזית נוספת מדינית על ישראל מול מדינות שונות שמסרבות להמשיך לראות במלחמה עניין לגיטימי. התחושה היא שבמקום לפתור בעיות ולהתקדם לסיום מלחמה - הממשלה רק מחמירה את המצב בסוג של הרס עצמי.
יחד עם זאת, למול המציאות החמורה כל כך ששום מטרת מלחמה לא הושגה, ובטח לא החשובה ביותר מביניהן, החזרת החטופים, ישנם עדיין אנשי ימין שמאמינים כי הממשלה על המדיניות שלה מוצלחת, טובה ואף תנצח. כשמדיניות ממשלת נתניהו, סמוטריץ', בן גביר וחבריהם מובילה אותנו לתהום, אני מנסה להבין כיצד הממשלה הזו עדיין מצליחה להמשיך לקבל תמיכה. האם זה עיוורון? חוסר הבנה עמוק? השאלה הזו לא נותנת לי מנוחה.
התחלתי לחשוב שכנראה מדובר בכשל פסיכולוגי, והוא חוסר היכולת של אנשים נורמטיביים להאמין ולהבין שיש אנשים חסרי גבולות שמסוגלים לעשות ה-כ-ו-ל כדי לשמור על כוחם. מדוע זה לא עובר את מחסום ההיגיון שלהם? כיצד הם עדיין, למול המציאות הכושלת, ממשיכים לספק תמיכה לממשלה שבפועל דואגת בעיקר להישרדותה, על חשבונם ועל חשבון המדינה? איך הם לא רואים בה סכנה?
החלוקה לטוב ורע מתערבבת והופכת להיות מתעתעת, כזו שדורשת סיווג מחדש וגורמת לתחושה עצמית קשה. אם הוא כזה ומסוגל לזה, מה זה אומר בעצם גם עליי? כיצד אני נתפס, וכיצד אני יכול להביט בעצמי?
קל לנו לראות את הרוע ואת הסכנה באויב - זה כמובן דבר בסיסי בחלוקה לקבוצות זהות, כפי שמקובל בפסיכולוגיה ובכלל. קל לראות את הסכנה באויב או אפילו במי שנמצא בקבוצת הזהות הפוליטית הנגדית, כי האידיאולוגיה שלו משקפת את ההיפך ממה שאתה מאמין בו. אבל מה קורה כשהסכנה קיימת ומבעבעת מתוך קבוצת הזהות שלך עצמך, ולא של האויב או הקבוצה הפוליטית הנגדית? נדמה כי המוח פשוט אוטם את עצמו.
מסרבים לראות. מסרבים להאמין
אנשים מסרבים להאמין שמי שמתוכם, מתוך קבוצת הזהות שלהם, יכולים גם לפעול לרעתם. סירוב להכיר בכך מגיע ממקום הישרדותי, כי ההבנה או ההכרה שמישהו מתוך קבוצת הזהות שלך פועל לרעתך ממוטטת איתה יסודות אמון גדולים מאוד ותפיסת זהות עצמית חיובית. אנחנו מוגדרים מתוך קבוצות הזהות שלנו, ובשל כך לא נוכל לשאת בקלות שמישהו מתוך קבוצת הזהות שלנו פועל כנגדנו. אם אדם צריך לחוש פחד או להרגיש מאוים ממי ששייך לקבוצת הזהות שלו, העולם הופך להיות מקום מאיים ומפחיד. החלוקה לטוב ורע מתערבבת והופכת להיות מתעתעת, כזו שדורשת סיווג מחדש וגורמת לתחושה עצמית קשה. אם הוא כזה ומסוגל לזה, מה זה אומר בעצם גם עליי? כיצד אני נתפס, וכיצד אני יכול להביט בעצמי?
דנה פאן לוזוןצילום: ניר קידרכיצד מתמודדים עם האיום הזה? פשוט מכחישים או ממשיכים להתעלם מהמציאות, ממשיכים לשקר לעצמנו, לספק הסברים שמה שקורה הוא נכון ומוצדק מוסרי ויביא לניצחון. מה שנורא הוא שבכשל התפיסתי הפסיכולוגי הזה, למרות שהוא סוג של מנגנון הגנה, הם מכשילים את עצמם ומסכנים את עצמם עוד יותר. ההגנה היא הכשלה גדולה יותר. אבל זהו כשל, ואפשר להסבירו ואף להצטער למולו, מה שלא ממש בטוח שאפשר לעשות למול כשלה של הממשלה. את מה שעושה ממשלת הימין לא בטוח שאוכל להסביר ככשל תפיסתי אלא כבחירה. בחירה ברורה בעצמה.
הכותבת היא אשת תקשורת, פרשנית, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית. דוקטורנטית לממשל ומדיניות באוניברסיטה העברית. מרצה במכללת אונו.
