41 אנשים נהרגו עד כה השנה בתאונות עבודה, 22 מהם - רק באתרי בנייה. אלפי דיווחים על תאונות עם נפגעים מגיעים למשרד העבודה מדי שנה - בפועל, כתבי האישום המוגשים הם בודדים. במשטרה הנושא נדחק הצידה, והיחידה שאמונה על חקר התאונות סוגרת את התיקים בזה אחר זה. התוצאה העגומה היא עשרות הרוגים בשנה, ומשפחותיהם שמשלמות את המחיר הכבד מכל.
אחד הקורבנות הוא ארמונד סויסה (68) שנהרג בחודש מאי אשתקד לאחר שהידרדר יחד עם משאית המנוף שבה נהג לבור באתר לבניית מגדל מגורים ברחובות ניסנבוים ואהוד קינמון בבת ים, בייזום ובביצוע 'קבוצת מזרחי ובניו'. בנו עומרי סויסה (27) שהלך בעקבותיו ועובד כנהג משאית מנוף, סיפר בריאיון ל-ynet על השנה הקשה בחייו: ״לא האמנתי שזה יכול לקרות דווקא לאבא שלי, כי הוא היה הכי מקצועי בתחומו. נודע לי על המקרה כשחבר מהעבודה התקשר אליי, זה ששלח את אבא שלי לאתר. גם אני הייתי בעבודה בצפון. עליתי על מונית וטסתי לשם, הגעתי סהרורי לגמרי, וזיהיתי את אבא. העלו אותי לאמבולנס אחרי שזק״א קבעו מוות, ובאמבולנס אמרו לי שזה נגמר. זו טראומה לכל החיים״.
על אביו ארמונד מספר: ״אבא היה אדם משכמו ומעלה, ולא כי הוא אבא שלי. היינו ממש חברים ברמה שכל היום היינו מדברים אחד עם השני. הוא לימד אותי את כל המקצוע הזה. אנחנו שישה אחים ואני בן הזקונים, והיה לנו קשר מיוחד. אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליו כל היום, הכאב ענק. אני מתגעגע המון, אבל אין שום דבר שיכול להחזיר אותו״.
לדבריו, יחידת פלס של המשטרה חקרה את המקרה והגיעה למסקנה שהכשל הוא של אביו. ״אני לא מבין איך מנסים להפוך את הצלחת על פיה ואומרים שהוא אשם. זה לא הגיוני״, הוא אומר.
״התחקיר של יחידת פלס בלהב 433 והחקירה ארכו זמן רב יחסית, והתוצאות לא הניחו את דעתי״, ממשיך הבן, ״אבא שלי דרך את הרגל על קצה הבור כמו שצריך היה לדרוך, והקצה של הבור קרס. הם מפילים את זה עליו בכך שטוענים שהוא לא פתח מספיק רגליים והם עשו כל מיני שרטוטים, אבל למעשה לא היה מקום לפתוח עוד רגליים והם מנסים להפוך הכול עליו. זה הפתיע אותי מאוד כי אני מכיר את אבא שלי, ומכיר את צורת העבודה שלו ואין סיכוי שהוא היה לוקח סכנות מיותרות. הוא איש מקצוע ותיק שמכיר את המקצוע היטב ואין סיכוי שהיה לא זהיר. לא היה שם מקום להתמקם ולעמוד עם משאית ועם הרגליים כמו שהם אומרים. אם לא היו חוסכים שם בעלויות של עגורן, המוות הזה היה יכול להימנע. הכול היה מהר-מהר כדי לחסוך בכסף, וזה עלה בחיי אדם״.
״צריך לסדר את כל המערך הזה ביחידת פלס ולהביא לשם חוקרים יותר מקצוענים, ושתהיה יותר אכיפה של משרד העבודה באתרי בנייה״, הוא טוען. ״יש אפס אכיפה מצידם. כל אחד מהרחוב יכול לבוא לעבוד, או לזייף תעודה בחמש דקות ולהתחיל לעבוד. לא פלא שיש כל כך הרבה הרוגים. אני בעצמי חושב לעזוב את המקצוע בגלל אבא שלי. למרות שאני אוהב מאוד את מה שאני עושה, אני מפחד מהסכנות״.
6 צפייה בגלריה
״טראומה לכל החיים״. עומרי סוויסה, בנו של ארמונד ז"ל שנהרג בתאונת עבודה
(צילום: טל שחר )
קורבן נוסף לתאונות עבודה הוא גיל שמעון ארובס ז״ל (42), שעבד בתור ממונה על פיצוצים מבוקרים. הוא נהרג כתוצאה מפיצוץ יזום במחצבת דרגות בחודש ינואר, והותיר אחריו את אשתו אושרית ואת חמשת ילדיהם - הקטנה בת שלוש בלבד.
״גיל היה אדם מאוד חכם, שקט, בעל ידע כללי רחב, מאיר פנים, מחייך, עם העיניים הכי טובות. כולם אהבו אותו״, מספרת אושרית. ״אני מתגעגעת אליו בכל יום ואני מרגישה שהוא מלווה אותי. העבודה הזו הייתה נוחה לנו כי הוא היה קם לפנות בוקר ומסיים לפני הצהריים ונמצא עם הילדים, מבשל ומאכיל. הוא אהב את זמן המשפחה. מיכלי הקטנה שואלת כל הזמן איפה אבא, וכשקורה לה משהו היא בוכה שהיא רוצה אותו. היא הייתה מחוברת אליו מאוד״.
אושרית חוזרת ליום שבו בעלה נהרג: ״תמיד בדרך לעבודה דיברנו בטלפון, ודווקא באותו בוקר זה לא קרה. רגע לפני האירוע, ב-10:30, הרגשתי משהו לא בסדר, הייתה לי תחושה לא טובה. ב-10:45 כבר התקשרו אליי. הוא נפצע קשה, ונפטר כעבור שבוע. הילדים הגיעו לבית החולים וסיפרנו להם בהדרגה על מצבו. לילדים קשה מאוד. היה לנו שבוע של חסד שבו הם יכלו לבוא לראות אותו, לדבר איתו. אמרתי להם שהוא מקשיב להם ושזו הזדמנות להיפרד ממנו״.
דרך הטלפון של בעלה, היא ניסתה להבין את שקרה. ״הבנתי לפי הזמנים שבהם הוא דיבר, ועם מי דיבר. גיל הסתתר מאחורי שופל, שזה הזוי. גיל היה ממונה על פיצוצים אבל על הפיצוץ הזה הוא לא היה אחראי ולא היו לו את הנתונים על שטח הסכנה. הפיצוצים האלה נועדו להפוך סלעים לחומר גולמי לבניין. הוא נתן מענה לפיצוץ, אבל הוא היה חלק משרשרת פעולות שכבר קרו. הוא לא היה מתחילת התהליך ועד סופו. הביאו אותו לעבודה כדי לתת מענה למשהו מסוים, הוא לא הכיר את השיקולים של אזור הסכנה, והוא לא עשה את החישובים. הוא קיבל הנחיות לא נכונות מבחינת המרחק. הוא כנראה עמד קרוב מדי למקום הפיצוץ וגם לא היה לו מקום ביטחון מתאים.
״מה זה להסתתר מאחורי שופל? למה לא לשים בטוניות? הייתי בהלם שאלה ההנחיות שניתנו״, היא אומרת בכאב. ״חשבתי שזו עבודה בטוחה לחלוטין, והוא היה מאוד מקצועי. הוא השתתף בכנסים בעולם, הכירו אותו בתחום ודיברו עליו, הוא היה משמעותי בו. לא חששתי לרגע כי ידעתי מי הוא. ידעתי שהוא איש אשכולות וסמכתי עליו. היה אפשר למנוע את האסון הנוראי הזה אם רק היו נוקטים במשנה זהירות, והיו בטונית או מיגונית שאליהן הוא היה יכול להיכנס״.
לדבריה, גם חצי שנה אחרי המקרה, אף גורם מהמשטרה או ממשרד העבודה לא פנה אליה ולילדיה והסביר מה קרה: ״עד היום לא מסרו לי את המידע, עשיתי בעצמי אחד ועוד אחד. חקרתי דרך הטלפון, ההודעות. זה הזוי. ב-28 בינואר התקשרתי למשטרה והתברר לי שהם אפילו לא דיברו עם העדים במקום. שאלתי אם הם ראו את הטלפון שלו, את ההודעות. כלום. מה, לא חקרתם כלום? הייתי בהלם. מה קורה כאן? אתה אזרח ואתה מבין שאדם נהרג כאן, אתם צריכים לעצור ולחקור. שאלתי את החוקרת מה היה, היא הסתכלה עליי וגמגמה. לא נתנה שום מידע״.
ארובס טוענת כי כי במשרד העבודה מתרשלים בחקירת המקרה ומתחמקים מלספק תשובות. ״המנהל במשרד העבודה שחוקר את המקרה, הכיר את בעלי. התקשרתי אליו והוא אמר שחוקרים. אני ראיתי שהוא התקשר אליו באותו יום. 20 דקות אחרי הפיצוץ הוא התקשר, כלומר הוא הבין שזה קרה. אף אחד לא פנה אליי ולא הסביר לי כלום.
״קיבלתי מידע שלפיו משרד העבודה מתכוון לקיים ועדה של הסקת מסקנות בהשתתפות האנשים שהיו אחראים לכאורה למותו של גיל. אתם מפיקים לקחים עם האנשים שלכאורה אחראים למותו? כשראיתי שהם מתכנסים, התקשרתי ואמרתי שאני רוצה להגיע לוועדה ואז אמרו לי שזה בוטל. מה בוטל? למה? זה עצוב.
״בתור אלמנה שהייתה נשואה 18 שנה לאדם שהוא מקצוען, אף אחד לא פנה ולא הסביר לי״, היא מוסיפה, ״זה עוול על עוול. בן אדם נהרג אחרי שנתן את הנשמה שלו ומבחינתם הכול כרגיל. את המינימום לא קיבלתי לא מהמשטרה ולא ממשרד העבודה. לפחות היו נותנים לי תשובות, התייחסות, אנושיות, מינימום אנושיות. אני אזרחית, בעלי נהרג, יש לכם תפקידים, תעשו אותם. אני והילדים שלי רוצים תשובות. הילד שלי בן 19 רוצה לדעת איך אבא שלו נהרג״.
עוד תאונה קשה וקטלנית שאירעה לפני כשבועיים בשטח פתוח סמוך לערבה, גבתה את חייו של עלאא עלי גובארה ז"ל (32) נשוי ואב לשני ילדים, בני שבע ושלוש וחצי. ״עלאא עבד בתור רתך במשך תשע שנים, היה חרוץ ועבד כל הזמן״, מספר אביו. ״הוא היה אבא טוב, אדם חברותי. יומיים לפני שנהרג הוא חזר מטיול של שבועיים בשארם א שייח עם אשתו והילדים. הוא רצה לקחת גם אותי ואת אשתי, ולשלם עלינו, אבל אני לא אוהב דברים כאלה״.
יום לפני שנהרג, עלאא ביקר את אביו ואמר לו שהוא לא מאוד רוצה לחזור לעבוד באותו יום. אבל, הוא בכל זאת הלך באותו בוקר, ולקראת סוף היום קרתה התאונה שעליה שילם בחייו.
״ביום הראשון שחזר לעבודה אחרי החופשה הוא נהרג. כשהוא היה אצלי הוא היה מבסוט ומאושר, אבל אמר שיש לו עבודה מחר ושלא בא לו ללכת. כשהוא הגיע לשם, אחד החברים שלו אמר לי שהוא נתן לו קפה, וגם כן הוא אמר שלא בא לו לעבוד. החבר אמר לו שיילך הביתה, אבל הוא אמר שאם כבר הוא הגיע, אז הוא יסיים את העבודה. והוא באמת כמעט סיים ופתאום קרתה המפולת הזו. התקשרו אליי ונסעתי לשם, לקחו אותו באמבולנס לבית החולים ולא נתנו לי לראות אותו. נתנו לי כדור שאני לא יודע מהו, החזירו אותי הביתה ואני לא זוכר כלום״.
למרות שעברו שלושה שבועות מאז, המשפחה טוענת שאף גורם מהרשויות לא פנה למתן הסבר: ״לא המשטרה, לא משרד העבודה, לא המנהל שלו בחברה״, אומר גובארה, וטוען כי היה ניתן למנוע את האסון: ״צריך לעבוד לפי תקן, אני הייתי רצף, מכיר את התחום. אם היו נזהרים, זה לא היה קורה. היה צריך לשים מתקן לפני שיורדים לבור, היה פה רצף של כשלים שהובילו למותו״.
״הכאב גדול מדי״, אומר האב. ״אני צריך להתחיל לגדל את הילדים שלו. זה לא קל, אני בן 61. הלכנו לפני כמה ימים לקבר שלו, הילד בן השלוש וחצי אמר, ׳זה אבא שלי, אני רוצה לנקות את הקבר שלו׳, ולקח לו את הצינור. כאב גדול. עדיין לא התאוששתי מההלם״.
עו"ד ישראל אסל, יועץ משפטי של הפורום למניעת תאונות עבודה, מומחה לטיפול בנזקי גוף עקב תאונות ומייצג את משפחת סויסה וארובס, תוקף את התנהלות המשטרה ומשרד העבודה. ״בדרך כלל המשטרה מקבלת דיווח על אירוע תאונה, ומגיעים לשם שוטרי סיור. הם לא מבינים או יודעים איך לחקור את האירוע, כי זה לא תחום התמחות שלהם. לפעמים הם קוראים למפקח ממשרד העבודה.
״מצד המשטרה אין חקירה מקצועית, ומשרד העבודה מפיקים דוח בכאילו והאירוע נגמר״, הוא טוען, ״התוצאה היא שאין הגשת כתבי אישום בתחום בטיחות העבודה. 350 הרוגים בחמש-שש שנים, ואולי שניים-שלושה אישומים שנגמרו בהסדרים מבזים כמו קנס של כמה אלפי שקלים״.
״המשטרה לא חוקרת מקצועית כי היא לא מבינה בזה״, הוא ממשיך, ״יחידת פלס שאמונה על חקירות מהסוג הזה לא ממלאת את ייעודה, וכבר התחלתי לקרוא לסגור אותה כי אין צורך בה. אם אתם על 300 מקרים וחקרתם אולי עשרה מקרים, לא צריך אתכם. גם ככה לא יוצא מזה כלום. זו הסיבה שצעקתי שצריכים להקים יחידה מקצועית שתרכז את כל חקירות תאונות העבודה. זאת הייתה המטרה כשפתחו את היחידה ובסוף התברר שיחידת פלס החליטה שהיא לא חוקרת את כל תאונות העבודה, אלא שהיא בוחרת לעצמה מה לחקור. מאז שהוקמה היא חקרה כמה תיקים של קריסות מנופים, ובכולם נכשלה. החקירות לא היו מקצועיות. כשאומרים להם ׳נהרג מישהו בתעלה׳, הם אומרים ׳זה לא אנחנו, זו המשטרה הרגילה׳. אם נשאל כמה חקירות ביצעתם מאז שהוקמתם לפני שש שנים, נגיע אולי ל-15 תיקים שמאף אחד מהם לא יצא כתב אישום.
״פלס חקרו את המקרה של ארמונד והם אפילו לא הבינו שההסמכות של המנופאים לא מתאימות למנוף. המנוף נפל לבור, על המנוף יש מחשב ומצלמות שמתעדות את כל העבודה כל הזמן. אז במקום לבוא לבור ולהוציא את המנוף ולקחת את המחשב שמתעד כל מיני שינויים שמבוצעים במנוף, הלכו לבעל המנוף וביקשו ממנו להוציא את המשאית מהבור. אחרי כמה ימים הוא אמר שגנבו את המחשב ושהמצלמות הפסיקו לצלם עשר דקות לפני התאונה. זה חלם. נתתם אישור להוציא את המשאית מהבור, שימו שוטר ותתפסו את הכול.
״בנוגע למשרד העבודה, הם אמרו שיש בעיה שאין מפקחים, שיש 18 מפקחים על 15 אלף אתרי בנייה. ואז היה מאבק והוגדל מספר המפקחים ל-80, אז מצפים לראות שמוגשים יותר כתבי אישום״, אומר עו״ד אסל. ״בפועל, כשיש 80 מפקחים לא הוגשו בכלל כתבי אישום. בטיחות בעבודה זה כמו תעבורה, כתיבת הדוח זה כמו כתב אישום. בבטיחות בעבודה המפקח עצמו בא ומוציא דוח ליקויים באתר, והדוח הזה היה צריך לעבור לתובעת הראשית במשרד העבודה והיא הייתה צריכה לכתוב כתב אישום.
״המפקחים יורדים לשטח, כותבים דוח והוא נזרק למגירה. אין שום הרתעה. מפקח כותב דוח ואומר לקבלן, ׳תשלח לי מייל שאתה מסדר את התקלה׳, והם שולחים מייל שאנחנו סידרנו ובזה נגמר הסיפור. הצווים האלה של המפקחים זו מכונה לייצור ניירת. הכל למראית עין, שאם יקרה משהו הם יגידו ׳אנחנו היינו׳, אבל תכלס זה לא מתורגם לשום אכיפה פלילית או להפקת לקחים. לפחות שיכתבו עמוד להפקת לקחים, שקבלנים יוכלו ללמוד מהטעויות של עצמם ושל אחרים, במיוחד כשרואים שהתאונות חוזרות על עצמן בגלל אותם כשלים. אין ענישה, והתוצאה היא עשרות הרוגים מדי שנה וזה רק הולך וגדל. משרד העבודה זה גוף מאוד לחיץ, הם לא רוצים אירועים. אם זה אומר להיות במאבק מול הקבלן, הם יתקפלו מהדרישה. הכי קל לוותר על הבטיחות, כי מיד אפשר לספר סיפור אחר על נסיבות האירוע. הם נכנעים לקבלנים וליבואנים, ומי שמשלם את המחיר אלה המשפחות״.
ממשרד העבודה נמסר: ״מינהל הבטיחות מקיים ביקורי פיקוח באופן יומיומי באתרי בנייה, תעשייה וחקלאות - במספר רב של אתרים, כ-15 אלף אתרי בנייה, 70 אלף מפעלים וכ-5,000 משקים חקלאיים. למינהל תוכנית עבודה סדורה על אף מספר מפקחי בטיחות מועט (70) ביחס לכל האתרים שהוזכרו. מצבת המפקחים לא רק שלא גדלה, אלא קוצצה בשל אילוצים תקציביים.
״בשעה שמתרחשת תאונת עבודה, מינהל הבטיחות פועל יחד עם משטרת ישראל בחקירת התאונה בשיתוף מפקחים מקצועיים ומומחים מטעם שני הגופים. יש לפנות למשטרה בנושא החקירה שעדיין מתנהלת. לעניין הוועדה שצוינה, הוועדות מתקיימות בנושאים מקצועיים שונים ולאו דווקא באירוע המדובר שכאמור נמצא עדיין בחקירת משטרה בשיתוף מינהל הבטיחות״.
ממשטרת ישראל נמסר: ״באשר לתיק מקרה מוות של ארמונד סויסה ז"ל, נציין כי התיק נחקר ביחידת פלס בלהב 433 ולא נמצא חשד פלילי כלפי אדם אחר. היחידה החוקרת עדכנה את משפחת המנוח בממצאי החקירה ובשל צנעת הפרט לא נפרט בנושא. באשר לתיק מקרה מוות של המנוח עלאא עלי ג׳וואברה, עם קבלת הדיווח המשטרה פתחה בחקירה במקביל להעברת דיווח למשרד העבודה. החקירה נמצאת בראשיתה במהלכה יבוצעו כלל הפעולות הנדרשות.
״באשר לתיק מקרה מוות של גיל ארובס ז"ל, נציין כי בניגוד לטענות, חוקרי התחנה עומדים עם בני המשפחה בקשר ומנהלים חקירה מקצועית בשיתוף פעולה עם גורמי המקצוע במשרד העבודה במטרה להגיע לחקר האמת. בימים אלה החקירה עודנה מתנהלת״.
