אתמול בבוקר הרגשתי שחזרתי לנובמבר 2023'. הכותרות בעיתונים, ההצהרות בארה"ב וקטאר, הטלפונים מהמשפחה והחברים. עצרו אותי הורים בכניסה לגן של הבן שלי, סיפרו לי שיעשו את המסיבה הכי גדולה שיש. שעוד קצת וזה נגמר. בערב כבר חזרתי לעכשיו. להווה.
הבטן מהתפכת, ראש הממשלה אינו נראה ואינו נשמע, אנחנו לא מקבלים שום הודעה או מידע מהגורמים שמלווים אותנו, ועוברת שעה ועוד שעה. כבר היינו בסיוט הזה - באפריל, במאי, באוגוסט. תחושה של הנה זה קורה - ואז מגיע גורם מדיני בכיר, בלי יותר מדי הסברים, "החמאס בעייתי", והמדינה והחיים ממשיכים כאילו לא קרה כלום. הפעם, הדבר היחיד ששונה, הוא שאיתמר בן גביר חשף את מה שאנחנו זועקים במשך שנה: שהוא דאג באופן אישי, לטרפוד העסקה שתשיב את היקרים שלי, שלנו. הוא דאג באופן אישי שנקרוס.
מחרתיים, בשבת, יש לכפיר ביבס, הבן של בת הדודה שלי שירי, יום הולדת שנתיים. וגם בסרט הזה כבר היינו. ביום ההולדת הקודם שלו איחלנו שיזכה לשנה הבאה, ואני הייתי תמימה, לא חשבתי שנציין עוד יום הולדת שלו בלעדיו. אבל בשנה האחרונה נחשפתי לרוע הפוליטיקה, למלחמת האינטרסים שהחטופים כלואים במרכזה.
עברה שנה, וכפיר כבר בן שנתיים, ועכשיו אנחנו מרגישים קרובים מתמיד. אני לא אישה מאמינה או רוחנית, אבל לא יכול להיות עיתוי נכון יותר להשיב אותו, את כולם, הביתה. כל המאמצים התנקזו איכשהו לכדי הימים האלה, ליום ההולדת שלו, וזה צריך לקרות הפעם. אם העסקה הזאת תקרוס, על כל אחד משלביה, אנחנו נקרוס ביחד איתה, ולא רק המשפחות - המדינה כולה.
אני לא אתן לעוד משפחות לחוות את הסיוט הזה. היה עוד יום לעסקה הקודמת, הייתה רשימה עם חטופים חיים שכבר יכלו להיות כאן. הפחד של המשפחות מקריסת העסקה באמצע, מעצירתה, הוא לא סתם. זה כבר קרה. כבר מיהרו ללחוץ על ההדק, מיהרו לחזור להילחם, ועכשיו אנחנו שומעים בקשות כאלה מראש? על מה נחזור להילחם? במלחמה שנעה על צירה, כאשר במשך 15 חודשים הממשלה נמנעת מלחשוב על פתרון מדיני ליום שאחריה, בשביל עוד אמהות שכולות? עוד אלמנות? עוד חטופים שירצחו?
אני נמנעת מלחשוב על היום שאחרי, על יום החזרה. אני לא יודעת אם אצטרך ללכת לקנות בגדים חדשים עבור המשפחה שלי, או להתמודד עם הגרוע מכל. אבל היום, לכבוד יום ההולדת השני של כפיר, אני רוצה לאחל לו לשוב הביתה
אנחנו במצב שאין מורכב ממנו, וחברי כנסת, יהודים, מאמינים, שאמורים להיות בצד שלנו, יוצאים באמירות כאלה? הם מסכנים את החיים של כולם, בחוסר אחריות וחוסר אנושיות. הם משתמשים בפחד של כולנו לטובתם האישית, בזמן שהאמונים על ביטחון המדינה מבקשים לתקן את טעויות השבעה באוקטובר ואף מקריבים את חייהם.
אני נמנעת מלחשוב על היום שאחרי, על יום החזרה. אני לא יודעת אם אצטרך ללכת לקנות בגדים חדשים עבור המשפחה שלי, או להתמודד עם הגרוע מכל. אבל היום, לכבוד יום ההולדת השני של כפיר, אני רוצה לאחל לו לשוב הביתה. שיזכה לגדול, לדעת מה זה חופש, מה זה חיבוק של אבא, חיבוק של סבא וסבתא. שידע שיש לו משפחה שלמה עם שתי דודות מדהימות, עפרי ודנה, שמחכות לו.
אני גם רוצה לאחל לנו ההורים במדינה הזאת, ולילדים שלנו, שנזכה למדינה בה אם משפחה שלמה נחטפת אין בכלל שאלה מה עושים או מה אמור לקרות, אין ויכוח מה נכון או לא נכון, אין מחיר לחופש.
