לכל דבר, אומר פתגם ציני, יש שתי סיבות: סיבה טובה וסיבה אמיתית. אז בואו נתחיל בדבר שלטעמי הוא החשוב ביותר: מלחמת המכסים, או התעריפים, או איך שלא נקרא לה, אינה - או אינה רק - סיפור כלכלי גרידא. בהחלט, תאמרו, היא משקפת מאבק גאו-אסטרטגי, גלובלי. נכון, בהחלט – אבל גם זה לא כל הסיפור. או כל הסבר אחר שניתן, מריאל פוליטיק ציני, הניסיון לחזור לעולם של מעצמות הכופות את רצונן על מדינות קטנות, בלי השטויות האלה של המחצית השנייה של המאה ה-20 במערב – זכויות אדם, דמוקרטיה, שיתופי פעולה ועד Make America Great Again, הסיסמה שבינתיים לא מוכיחה את עצמה, מחוץ לתחום הסיסמאות הקליטות – בכול אין ספק שהיא מצליחה.
קצת רקע בכמה מילים.
אחרי מלחמת העולם השנייה היה עולם דו-קטבי: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש הקומוניסטי בהנהגת (או בעצם ברובו תחת כיבוש) ברית המועצות. היו המדינות הבלתי מזדהות, שנטו לגוש הקומוניסטי. אחרי נפילת חומת ברלין הגיעה תקופת הגמוניה אמריקנית קצרה, שסמלה המובהק הוא המאמר הידוע, והמוטעה, "קץ ההיסטוריה" מאת פרנסיס פוקויאמה. וכעת, אנו חיים בעולם שבנוי כעוגת שכבות – בשכבה העליונה שתי מעצמות-על, ארצות-הברית וסין (כשהראשונה, עדיין, חזקה מיריבתה). בשכבה השנייה שתי מעצמות גלובליות – רוסיה והודו. בשלישית מעצמות אזוריות – יפן, טורקיה, איראן, בריטניה, צרפת, גרמניה, ברזיל ועוד. כמובן מעצמה נמדדת לא רק בעוצמתה הצבאית, אלא בפרמטרים כמו שטח, אוכלוסייה, וכמובן – כלכלה.
הרעיון המסדר הוא מאבק רציונלי? מלחמה קרה שנייה, על אזורי השפעה, על משאבים, על נתיבי ים אסטרטגיים? כן, חלקית
ויש ציר כאוס, ציר רשע – רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה – ברית לא מוכרזת אבל ממשית שמנסה לערער את המערב, לפורר אותו, למוטט את ההגמוניה האמריקנית-מערבית. אז אם כך, הרעיון המסדר הוא מאבק רציונלי? מלחמה קרה שנייה, על אזורי השפעה, על משאבים, על נתיבי ים אסטרטגיים? כן, חלקית.
הקאמבק של אסטרטגיית הפינג-פונג?
אפשר לראות את הדברים המתרחשים כעת כמהדורה שנייה של אסטרטגיית הפינג-פונג של קיסינג'ר וניקסון – אז ניסו להפריד את סין מברית המועצות כדי להחליש את האיום הגדול יותר על ארצות הברית – ברית המועצות. עכשיו טראמפ מתחנף לפוטין ומוסר לו את אוקראינה - או בעצם בעתיד את אירופה - כדי להתמודד מול האיום הגדול יותר, שזו סין.
אבל זה לא נכון. כי אם המטרה של טראמפ במאבק הנוכחי היא להחליש את סין, או לחזק את ארה"ב גלובלית, הוא היה ממשיך את המדיניות - המצליחה - של קודמיו: לחזק את הבריתות האמריקניות. אחד ממקורות הכוח של המערב – לסין אין כמעט בנות ברית, למעט רוסיה, צפון קוריאה ובמידה פחותה איראן, ולארצות הברית יש. או היו: יפן, דרום קוריאה וטייוואן בזירת סין עצמה, הפיליפינים ועוד דרומה, וכמובן אוסטרליה וניו זילנד. מול רוסיה יש את ברית נאט"ו, ועוד ועוד.
2 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא סין שי ג'ינפינג
(צילום: shutterstock' AFP / JOHN HAMILTON / US DEPARTMENT OF DEFENSE, AP PhotoAlex Brandon8)
אבל בראיית טראמפ, וכאן הנקודה המרכזית, אין חשיבות לבנות ברית. גרוע מכך – אין דבר כזה בנות ברית. יש רק מתחרות. בעצם, הראייה היא הראייה של פוטין – בעולם יש רק שני סוגי מדינות, כפופות ואויבות. ואם אינך כפוף לטראמפ – או פוטין – אתה אויב של טראמפ. או של פוטין, שעמדותיהם מתקרבות מדי יום.
איפה יושבת הגורילה
יש אמירה אמריקנית: היכן בג'ונגל יושבת גורילה במשקל טונה? איפה שבא לה. ארצות הברית היא הגורילה במשקל טונה, והיא תשב איפה שבא לה. למשל בגרינלנד, או בקנדה, או בפנמה, ותכפה על אוקראינה הסכם כניעה. אין משמעות לבנות ברית כי הן בעצם מתחרות – הן מנצלות ומרמות את ארצות הברית התמימה והפתיה. עובדה – מאזן הסחר נוטה לטובתן. בין אם מדובר בסין או יפן, גרמניה או ישראל. ואת זה חייבים לשנות.
אורן נהריללא קרדיטוכך מגיע ההיגיון של הטלת המכסים – העלאת המחיר על המוצרים המגיעים מבחוץ, כדי שהמדינות המייצאות לארה"ב יתחילו לקנות עוד ועוד "מייד אין אמריקה", או שהאמריקני יתחיל לקנות תוצרת אמריקנית יקרה יותר. יש בכך היגיון מסוים, אבל: ההתרכזות היא רק בתעשייה וחקלאות. מה בדיוק החזון של טראמפ? לחזור לפסי הייצור באוק רידג', שבהם מאות אלפי פועלים אמריקנים המייצרים שברולטים וביואיקים? לבתי החרושת הקטנים בניו יורק שם ישבו תופרות וחייטים וייצרו סינורים, חולצות, מכנסיים? לחזור לשנות ה-50?
מכל הכרזה כזו, סביר מאוד שמי שמבין, או יודע, את הלך רוחו הכה הפכפך של הנשיא, עושה הון בקניות ומכירות שורט. מעניין מה יעלו החקירות על כך בעתיד, אם תהיינה
ומילא הרעיון – הצורה. הטלת מכסים אדירים, ואז נסיגה. ושוב הטלת מכסים ושוב נסיגה (וזה רק על קנדה ומקסיקו, מזכיר). ואז הכרזות דרמטיות על הטלות מכסים על סין – ואז הצהרה שבעצם זה לא בדיוק מה שיקרה. ומכל הכרזה כזו, אגב, סביר מאוד שמי שמבין, או יודע, את הלך רוחו הכה הפכפך של הנשיא, עושה הון בקניות ומכירות שורט. מעניין מה יעלו החקירות על כך בעתיד, אם תהיינה.
אבל זה בשולי הדברים. בפועל בסופו של דבר טראמפ יכול להטיל אימה, והוא אכן מטיל אימה, על ישראל, למשל. על בריטניה. אבל ליריבות גדולות יותר, ומשמעותיות יותר, כמו האיחוד האירופי, ובעיקר סין - יש גם כלי נשק נגדיים.
ראש ממשלת סין שלח מכתב לראש ממשלת יפן לתאם תגובה למכסים האמריקניים. זמנים טובים, או בעצם רעים: עד לפני רגע יפן הייתה בת ברית כה חשובה של ארה"ב מול סין, וכעת היא שואלת את עצמה אם לא כדאי לפזר במעט את ההימור.
וכמובן לסין יש תגובות משלה – החל באיגרות החוב האמריקניות בכמות אדירה שהיא יכולה להטיל לשוק ולפגוע בכך קשות בכלכלה האמריקנית (אגב, למדינה אחת יש יותר איגרות חוב אמריקניות – ניחשתם נכון, יפן...) כמובן מכסים והיטלים נגדיים והפסקת ייצוא מתכות נדירות לארה"ב.
מי ישלם את המחיר
המחיר הכלכלי, כולל לצרכן האמריקני - שישלם יותר כי יש מכס על ניקל קנדי, גרפיט סיני או מכונית גרמנית - הוא פחות העניין, לפחות בהיבט של המאבק הגלובלי. אבל העניין הוא הצורה, והמטרה. הזיגזגים היומיים, ובעיקר – מה המטרה? יבואו אנשי טראמפ ויאמרו: המטרה היא להחזיר את ארצות הברית לימי גדולתה. וזה קורה, לשיטתם. אלא שלפחות בנושאי מדיניות חוץ, כלכלה וביטחון – והרי כל אלה כרוכים זה בזה – בינתיים זה לא קורה. או בעצם קורה ההפך.
