יציאת כוחות צה"ל ממסדרון נצרים הלילה מהווה הישג מורלי לחמאס, וארגון הטרור כבר מנצל זאת לצורכי תעמולה, אך מנקודת ראות צבאית-ישראלית - לא מדובר באבידה גדולה. ראשית, צה"ל נמצא בפתחו של הציר, ויכול להגיע לקצהו גם אם תהיה לחימה בדרך. מלבד זאת, מרגע שצה"ל אפשר לעזתים לנוע בחופשיות יחסית בין דרום הרצועה לצפונה, מסדרון נצרים איבד את ערכו כמנוף לחץ על חמאס וכאמצעי למניעת חזרת פעילי הארגון לג'באליה, שג'אעיה, בית חאנון ובית לאהיה - מהן נשקף האיום העיקרי ליישובי צפון עוטף עזה, משדרות ועד נתיב העשרה.
תנועת העזתים בציר נצרים, הבוקר
בנוסף לכך, מנקודת ראות צה"לית יש לנסיגה ממסדרון נצרים יתרון חשוב: הכוחות שהיו פזורים בדלילות יחסית לאורך המסדרון, שאורכו תשעה קילומטרים ורוחבו שבעה, היו מטרות נייחות לפעילי ארגוני הטרור, שיכלו גם לפגוע ביתר קלות במצב הנוכחי ברכבי צה"ל הנעים על הציר.
אומנם גם השהות באזור החיץ הצמוד לגבול הרצועה אינה נטולת סיכונים, אבל הרבה יותר קל להגן על הכוחות המוצבים שם. מה שחשוב יותר לכוחות באזור החיץ - אוגדה 162, אוגדה 143 ואוגדה 99 - הוא שהם נהנים מחופש פעולה מבצעי שאותו השיגו בתמרון. צה"ל יכול לחזור לא רק לציר נצרים, אלא גם לכל מקום ברצועה, כולל מחנות הפליטים נוסייראת ודיר אל-בלח שבמרכז, שאליהם צה"ל לא תמרן מחשש שהוחזקו שם חטופים.
מהמחנות האלה, כמו גם מהאזור הבטוח במוואסי, מגיעים רוב החמושים לובשי המדים שחמאס גייס, ושאותם אנו רואים ב"טקסי" שחרור החטופים. לאותם אזורים צה"ל כאמור לא הגיע בתמרון הקרקעי, וחמאס יכול לפעול בהם בחופשיות כולל להדפיס כרזות, לתפור מדים ולצייר את תמונות השהידים. אם היה צה"ל מתמרן למחנות אלה ולא היה חשש לגורל החטופים, הטקסים שחמאס והג'יהאד האיסלאמי מארגנים לצורכי תעמולה היו נראים אחרת.
4 צפייה בגלריה
צה"ל הוכיח שביכולתו לפגוע בעזתים שינסו לנוע באזורים לא מורשים. ההרס בג'באליה
(צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)
יתרון צבאי נוסף שיש כעת בידי צה"ל הוא ההרס בצפון הרצועה. צה"ל הוכיח בימים האחרונים כי ביכולתו לפגוע בעזתים שמנסים לנוע בצירים שאינם מורשים, או להימצא בשטחים שאינם אמורים להיות בהם. צה"ל מעביר מסרי אזהרה מיידיים לאותם עזתים, והכוחות כבר הבהירו כי מחבל חמאס שינסה להטמין מטען גחון, להציב מרגמה או משגר - ייפגע מיד. לפחות כל עוד צה"ל נמצא בהיערכות המודיעינית והמבצעית הנוכחית. השאלה כעת היא מה תהיה היערכות צה"ל בהסדר קבע, אבל זה עניין לעתיד הרחוק יותר.
ובכלל, אין זה נכון שאין לישראל מנופי לחץ על חמאס בסיטואציה הנוכחית. ישראל יכולה להאט ולשים מכשולים על הוצאת פצועים של חמאס וג'יהאד ועזתים חולים מהרצועה דרך מעבר רפיח ומצרים למקומות אחרים, ישראל יכולה להקטין את מספר משאיות הסיוע ההומניטרי שרשאיות להיכנס מדי יום לרצועה, וגם לצמצם את תכולת המוצרים.
כך למשל, לפי הסכם שחרור החטופים הנוכחי התחייבה ישראל להעביר קרוואנים בנוסף לאוהלים, לשיכון העזתים שבתיהם חרבו. אפשר להתנהל בקשיחות יתר גם בעניין הזה, ואפשר גם כמובן להקשות את החיים על אסירי חמאס שנמצאים בבתי כלא ישראליים - עד שלא ישופרו תנאי החטופים שלנו במנהרות חמאס. בכל האמצעים האלה צריך להשתמש בזהירות – אם בכלל – ובלבד שלא נזיק לחטופים.
סדר העדיפויות כיום ברור ופשוט. העדיפות הראשונה היא לא רק לשחרר את כל החטופים, אלא בעיקר להאיץ את התהליך שיביא להחזרת לפחות כל החטופים שעודם בחיים, ואחריהם את החללים. לכן, צריך לקדם במהירות האפשרית את המשא ומתן על ביצוע שלב א' של ההסכם, להקדים את ביצוע שלב ב', כולל התחייבות להפסיק את הלחימה ולסגת מציר פילדלפי, ואם אפשר לוותר בכלל על שלב ג'.
בנוסף לכך, צריך להפסיק לחלוטין את הכרזות השרים והפוליטיקאים ש"נשמיד את חמאס" ונפגע בו וש"משימתנו היא להעלים את חמאס מעל פני האדמה". ההכרזות הללו מחבלות בנכונות של חמאס להגיע להסכם - ופוגעות ישירות במצבם של החטופים וביכולתנו להחזיר אותם.
בהקשר זה כדאי גם להיזכר באמירה מהתנ"ך "אל יתהלל חוגר כמפתח" (מלכים א', פרק כ', פסוק י"א). כן, הצורך למנוע מהחמאס והג'יהאד האיסלאמי שליטה ברצועת עזה ויכולת לשקם את כוחם הוא בראש ובראשונה צורך ביטחוני, שבלעדיו תושבי הנגב המערבי לא יוכלו לחיות בביטחון בבתיהם. גם הצורך לנקום בארגונים הנפשעים הוא לגיטימי ואנושי, אבל כאמור החטופים קודמים ואחר כך, אללה הוא אכבר - גם אם זה ייקח חודשים ושנים. ברוח האמירה המיוחסת לשליט ברית המועצות האכזר סטלין: "נקמה היא מאכל שאוכלים אותו קר".
