שלב ב' של תוכנית טראמפ טרם התבהר. יש נקודות, יש כוונה, יש התחכמות חמאסית מיותרת ויש מדינה שמשוועת כבר לנשום בלי רגשות אשם. ועדיין, מושג אמיתי בנוגע לאופן ביצוע הסדרי "היום שאחרי" – אין. המציאות שאליה צועדת ישראל שרויה בערפל, ולא בפעם הראשונה. מתווה העקרונות של הבית הלבן אמנם חיובי עבורה, אך הצורך ליצוק בו תוכן בהחלט קיים. יש לא מעט רכיבים שמעוררים זאת, אבל אם ממש מוכרחים לבחור אחד – "כוח הייצוב" הבינלאומי שיפעל בעזה הוא מתחרה רציני על התואר. הרכבו וסדרי פעולתו טרם נחשפו לציבור או שעדיין מתגבשים. וזהו בדיוק הזמן לבחון את הפעם האחרונה שבה ישראל באה במגע עם כוח רב-לאומי, ולהפיק לקחים. במילים אחרות, ישראל צריכה להסתכל צפונה, לעבר יוניפי"ל.
יוניפי"ל, כוח האו"ם הזמני לשמירת השלום בלבנון, הוקם אי אז בסוף שנות ה-70. לומר שמדובר בכישלון יהיה שימוש בלשון המעטה: יוניפי"ל לא רק שלא הצליח במימוש תפקידו לפרז את השטח שמדרום לליטני, הוא כפר בייעודו כשנמנע לפעול בשטחים מיושבים או לדווח על הפרות חיזבאללה, ואפשר את צמיחת כוח רדואן המפלצתי שאיים לפשוט על הגליל. והשאלה הגדולה היא למה; מה אפשר את ההפקרות הזו? את התשובות אפשר למצוא במנדט שלו, שמוגדר בהחלטה 1701 של מועצת הביטחון. כשצוללים אליה, מגלים שלוש טעויות מרכזיות שעליהן אסור לחזור גם הפעם.
הראשונה היא העמימות של החלטה 1701. היא אינה קובעת סנקציות להפרתה ולא מכתיבה לוח זמנים לפירוק חיזבאללה מדרום לליטני. לעמימות כמובן יש ערך משל עצמה, אבל כשהיא לא מלווה בגמישות בהפעלת הכוח – היא נהפכת לנטל. את התוצאה בסיפור הדרום לבנוני ראינו כולנו. במקרה העזתי, הנחת העבודה היא שיכולתו של צה"ל לפעול תהיה מוגבלת מלכתחילה. לא רק משום ש"כוח הייצוב" מורכב ממדינות כקטאר וטורקיה שיחסינו עימן "מורכבים", אלא מפני שאיננו יודעים מי ישב בחדר הסגלגל בשנים הבאות. היום מדובר בידידנו הגדול מאז ומעולם. מחר יתכן שנמצא שם גורם אחר, שפרשנותו הסובייקטיבית לאו דווקא תטיב איתנו. מהסיבה הזו ישראל צריכה לרדת לפרטים. עליה לוודא שמנדט "כוח הייצוב" מגדיר בבירור את לוח הזמנים לפירוק חמאס, כשכל הצדדים מסכימים על הקריטריונים לכך.
הטעות השניה שמגלמת החלטה 1701 היא התעלמות מהנסיבות שאפפו אותה. יוניפי"ל היה כוח שמירת שלום – בלי שלום לשמור עליו. המנדט שלו אפשר שיתוף פעולה עם ממשלת לבנון, שלאורך השנים כללה נציגי חיזבאללה. אלו היו כפופים לאינטרס האיראני בכלל, ועסקו נמרצות בהפצת המהפכה האסלאמית. העובדה המצערת הזו הובילה לכך שהחלטה 1701 לא הגדירה מהלך מדיני מקביל שנועד לוודא שבקצה פעולת יוניפי"ל, ניצבת ישות ריבונות שלוקחת אחריות. התרחיש העזתי מאתגר יותר, משום שכאן אין אפילו גורם מתחרה בחמאס, וצריך לייצר חלופה שלטונית כמעט מאפס. לכן, הצעד הישראלי הנבון יהיה לדרוש שהמנדט לפעולת "כוח הייצוב" יתפתח במקביל להקמת חלופה שלטונית שחמאס אינו חלק ממנה. עד שזה לא קורה, חופש הפעולה הישראלי מוכרח להיות רחב ככל הניתן. אחרת, נספר לעצמנו שהעבודה נעשתה, בזמן שחמאס כבר החל לפעול כחלק מהמערכה הפוליטית החדשה.
"כוח הייצוב" הבינלאומי בעזה מוכרח לראות גם בפעולות בניין כוח חמאסיות כהפרה שמאפרת לישראל חופש תקיפה. אפילו אם חמאס לא ירה כדור אחד
הטעות השלישית היא שמנדט יוניפי"ל לא כלל מדיניות הפרה ברורה. העובדה הזו תרמה למדיניות הכלה בצפון, ולצינון בהפעלת הכוח הצה"לית באזור כבר בתקופה שלאחר מלחמת לבנון השניה. מהסיבה הזאת, "כוח הייצוב" הבינלאומי בעזה מוכרח לראות גם בפעולות בניין כוח חמאסיות כהפרה שמאפרת לישראל חופש תקיפה. אפילו אם חמאס לא ירה כדור אחד.
תנאי הפתיחה לגיבוש מנדט "כוח הייצוב" הבינלאומי בעזה טובים מבעבר. יוניפי"ל הוא כוח או"ם שפעילותו מושפעת מהדינמיקה הפוליטית במועצת הביטחון. "כוח הייצוב" בעזה, להבדיל, מורכב ממדינות ריבוניות. מחויבותן להצלחתו ברורה יותר. אבל הפרט הזה אינו יכול להחליף התבוננות מפוכחת ומתווה נהיר בדרך לפירוק חמאס. ההסדר המתגבש כעת צריך לינוק מלקחי הצפון. אם מיישמים אותם היום בהפעלת הכוח מול חמאס, ראוי שנעשה זאת גם ביחס לכוח הייצוב הבינלאומי שיפעל בסמיכות אלינו.
עו"ד גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר; סא"ל (במיל') שרית זהבי היא מייסדת ונשיאת מרכז "עלמא"
