מערך המילואים בישראל הוא אחד מ"סודות" החוסן הגדולים שלנו. צבא סדיר קטן יחסית הופך בן רגע לצבא גדול, בזכות אזרחים שמוכנים להניח הכול בצד ולהתייצב. כך היה באוקטובר 73 וכך גם באוקטובר 23. אבל מאז אותו גיוס חירום של כל המערך כולו קרה הרבה. כמעט שנתיים שאזרחים מתגייסים שוב ושוב לחודשים ארוכים של לחימה בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיו"ש. מערך המילואים עובד על טורבו כבר שנתיים - והוא נשחק בקצב מבהיל. לא מדובר רק בעייפות אישית של הלוחמים ושל משפחותיהם, אלא במגמות שמסכנות את מערך המילואים כולו ואת הביטחון הלאומי בעקבותיו.
צה"ל והחברה הישראלית מבינים את הקושי, אבל הפתרונות שניתנו עד כה הסתכמו בעיקר במענקים למילואימניקים. כסף עוזר, אבל הטבות כספיות, תיקוני חקיקה ופיצוי חלקי למעסיקים מטפל בחלק מהסימפטומים לא בבעיה העיקרית. הם לא מקצרים את ימי השירות, לא עוצרים את השחיקה ולא מעניקים ודאות למשפחות שחיות חודשים ארוכים בדאגה, עומס בבית, אי ידיעה וחוסר תפקוד. הסיוע הכספי חשוב ואנשי המילואים אומרים שהמענקים וההטבות באמת עוזרים להם, אבל יש מגבלה ליכולת להתמודד בעזרת כסף עם שחיקה אנושית ומערכתית.
אם נמשיך להשתמש במילואימניקים כמשאב בלתי מוגבל - עלול להגיע הרגע שלאחריו מערך המילואים לא יחזור למה שהיה ולמה שיש היום. וחשוב לזכור – שחיקת מערך המילואים היא שחיקת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל
גם תחושת השליחות – מרכיב שהחזיק את מערך המילואים בעבר ובתחילת המלחמה – הולכת ונשחקת. כאשר המשימות נגררות חודשים בלי יעד ברור, וכאשר יש פער גלוי בין מה שאומר הדרג הצבאי לבין מה שמחליט הדרג המדיני – קשה לצפות מהמילואימניקים להמשיך ולסחוב את העול באותה מחויבות.
ראויים להערכה
הבעיה עמוקה יותר ממה שאנחנו רואים על פני השטח. צה”ל מתכנן מבצעים כאילו אין מגבלה ביכולתו לקרוא לאנשי מילואים. והאמת, הוא צודק. מערך המילואים מפתיע מאד בהתגייסותו העקבית. גם מפרספקטיבה של קצין מילואים ראשי, אני נדהם לראות את ההתגייסות של אלפי מילואימניקים ראויים להערכה למאות ימי מילואים, שנתיים לאחר פתיחת המלחמה. אך לא לעולם חוסן.
למרות שזה לא נראה כרגע באופק הקרוב, אם נמשיך להשתמש במילואימניקים כמשאב בלתי מוגבל - עלול להגיע הרגע שלאחריו מערך המילואים לא יחזור למה שהיה ולמה שיש היום. וחשוב לזכור – שחיקת מערך המילואים היא שחיקת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
ויש מה לעשות: ראשית, חייב צה"ל להתייחס למערך המילואים כמשאב מוגבל. בדיוק כפי שלא יוצאים למבצע בלי תחמושת מספקת, גם אי אפשר לצאת למבצע ארוך זמן בלי לוודא שמערך המילואים מסוגל לעמוד בנטל. כמו שבנושא תחמושת לא אומרים "נקווה שיהיה בסדר" כך גם לגבי התייצבות מערך המילואים.
שנית, ולא פחות חשוב – צריך להגדיל את "העוגה". להוסיף עוד לוחמים שיצטרפו למערך ויקלו על העומס האדיר על חיילי הסדיר והמילואים. אפשר למצות את אלה שעדיין לא קראו להם, אבל המקור המשמעותי שאפשר לגייס ממנו עוד לוחמים הוא החברה החרדית.
אריאל היימןזו הסיבה שאנשי המילואים כועסים, ממש כועסים, על חקיקת פטור מגיוס או גיוס לישיבות. הפער בין מי שנקרא שוב ושוב למאות ימי מילואים לבין מי שנהנה מפטור גורף – זועק לשמיים. בזמן שחיילי מילואים מבלים את החגים בעזה או בגבול הצפון, אחרים, שנציגיהם דואגים להם לפטור, יהיו באומן במימון חלקי של המדינה, ואחרים יישבו לשולחן החג בבית. זו מציאות מתסכלת, והיא אחד הגורמים המרכזיים לשחיקה.
מערך המילואים נשען על אמון, על מחויבות ועל תחושת צדק. כשהיסודות האלה מתערערים - שום מליארדים ומענקים לא יעזרו. אם לא נקטין את היקף ימי המילואים, נעניק ודאות ונרחיב את בסיס המשרתים - נמצא את עצמנו מול קריסה של המשאב החשוב כל כך לביטחון הלאומי.
תא״ל (מיל.) ד”ר אריאל היימן, לשעבר קצין מילואים ראשי וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
