התקווה והציפייה להתאחד עם יקיריהן, לצד החשש הכבד לשלומם והאפשרות שגם השבוע לא יופיעו ב"רשימה" מטלטלים את משפחות החטופים שצפויים להשתחרר במסגרת השלב הראשון של העסקה. כך גם משפחתו של אור לוי, שמתמודדת גם עם המורכבות בלהסביר לבנו, שהיה רק בן שנתיים כשאביו נחטף מהנובה ואימו נרצחה, שתכף, אולי, אבא חוזר. "אנחנו סופרים את הדקות עד ליום שישי, לסבב ההודעות", הסביר מיכאל לוי, אחיו של אור, על החרדה לפני כל פרסום "רשימת משתחררים" על ידי חמאס.
מיכאל לוי, אחיו של החטוף אור, בדיון במועצת הביטחון של האו"ם
(צילום: UN Web TV)
"אנחנו עושים הכול כדי לא להתעסק בזה, ממש הכול. אצלי זה להתראיין, להרצות בתיכון באור יהודה - מחפש מה לעשות, רק כדי להעביר עוד שעה". בשיחה עם ynet, הוא שיתף בתחושות המורכבות שמלוות אותו בכל פעימה: "גם בשבתות - אני לא מסוגל לראות את השבים חוזרים בטלוויזיה. אני בכיכר, מרגיש את האווירה עם כולם. בסוף כל מה שיש לנו לעשות זה לשבת ולחכות, ולוודא שהעסקה הזו לא עוצרת וממשיכה גם לשלב הבא".
אור נחטף, כאמור, מפסטיבל הנובה, שאליו הגיע עם אשתו עינב. השניים היו הורים צעירים לאלמוג, בנם הבכור שהיה כל עולמם, ובחרו ללכת ולהתאוורר במסיבה. עם תחילת המתקפה, הגיעו השניים ל"מיגונית המוות", שם נרצחה עינב וממנה נחטף אור לצד אלון אהל והירש גולדברג פולין.
מאז, מנהלים אחיו מיכאל וכל משפחתו מאבק להשבתו לצד הניסיון לשמור על נפשו של אלמוג בן ה-3 , שאותו הם מגדלים. "התחלנו בסיוע של פסיכולוגים להסביר לאלמוג שאבא אולי יחזור הביתה", סיפר מיכאל. "הראינו לו תמונות של אור עם שאר החטופים בפוסטרים. עד עכשיו הראינו לו תמונות רגילות בלי הקשר או מסגרת, כדי שיזכור אותו. עכשיו אנחנו מנסים לגרום לו להבין מה זה, ומרגישים עליו שזה מחלחל. הוא יושב ומשחק ומדקלם לעצמו 'אמא לא תחזור, אבא יחזור בקרוב אם ימצאו אותו'".
להסביר לילד על אובדן הורה זו סיטואציה נוראית, אך כזו המוכרת לפסיכולוגים ומטפלים. להסביר על מצב שבו הורה חטוף ולא יודעים מה קורה איתו, זו סיטואציה שבה אנשי בריאות הנפש לא נתקלו בה בעוצמה הזו לפני 7 באוקטובר. משפחתו של אלמוג הסבירה לו ש"אבא הלך לאיבוד, ומחפשים אותו", שהוא אוהב אותו, רוצה לחזור ומנסה כמה שיותר מהר.
"אני בטוח שהוא מתחיל להבין", שיתף מיכאל. "הוא ביקש לקנות שתי חבילות שוקולד לא מזמן, אחת לו ואחת לאבא כדי שהם יאכלו יחד. גם את הבנות שלי היינו צריכים להכין. בהתחלה התלבטנו אם לספר להן שיש עסקה, אבל הבנו שהן ישמעו על כך בבית הספר ובאמת כך היה. אחת מהן שמעה שדוד שלה תכף חוזר, אבל אין לנו ערובות לזה בוודאות. אמרנו להן שזה אמור לקרות, מקווים שיקרה בקרוב, אבל לא יודעים מתי. אנחנו נזהרים לא לקוות מדי, יש לנו עסק עם מפלצות".
ולצד הניסיון לא לפתח תקוות, הראש לא יכול שלא להתחיל לדמיין ולהרגיש את החיבוק שיכול להיות קרוב. "לא יצא לי לבקש טיפים מהמשפחות של השבים, יש להן דברים חשובים יותר להתעסק בהם עכשיו ואני נותן להן את הזמן שגם אנחנו בטח נצטרך", אמר מיכאל. "אבל האמת היא שאני מפחד להתכונן, לעשות משהו אקטיבי. יש מסביב הרבה אמונות תפלות".
מצד שני, הסביר מיכאל, "יש לוגיסטיקה שחייב להתעסק בה, שואלים אותנו כל מיני דברים, לאיזה בית חולים, מי מגיע ולאן. מכריחים אותך להתעסק בזה ולחשוב על זה קצת, וזה גורם לך לדמיין את זה יותר. בדיוק ארזנו תיק, הבנות שלי התעקשו שאקח איתי את הדובי הקטן עם התמונה של אור שהסתובבתי איתו בעולם, וכל מיני ציורים שהן הכינו לו. זה מרגיש שזה עוד שנייה קורה. אני מפחד להגיע לזה, מפחד לקוות יותר מדי, אבל אני מרגיש שזה קרוב".
על הרגע שבו יתאחד עם אחיו, אחרי יותר מ-16 חודשים, שיתף: "אני חושב מהיום הראשון על מה אגיד כשנתראה ומה אעשה, וזה משתנה לי כל הזמן. אבל אני מניח שברגע האמת פשוט אחבק אותו, ולא כל כך אצליח לדבר. יש לי כל כך הרבה שאלות, את חלקן אני לא יכול לשאול, אבל יהיה לנו זמן להספיק את הכול. לעשות דברים רגילים של אחים, ללכת לאיזה משחק כדורסל, לשבת בארוחת שישי. דברים קטנים שהם גדולים".
גם מיכאל, כמו שאר משפחות החטופים, יודע שגם כשמאבקו האישי ייגמר, המאבק הלאומי עוד יהיה בעיצומו. "גם כשאור יחזור וכשהשלב הזה ייגמר - זה לא יכול לעצור שם. אנחנו צריכים להמשיך, כולם צריכים לחזור. זה לא נגמר בזה, צריך לוודא שהעסקה הזאת ממשיכה הלאה, עד האחרון", סיכם.
