"יש בי משהו שעד היום לא מאמין שדבר כזה יכול לקרות", מספרת הפרקליטה עו"ד רותם נוימן וסרמן על התיק שנצרב היטב בזכרונה. היא הייתה פרקליטה צעירה, בעלת פחות מארבע שנות ניסיון בפרקליטות מחוז תל אביב פלילית, כשקיבלה לידיה את המקרה הקשה שבו נער בן 17 שחזר מבית חברתו בבת ים הותקף קשות על-ידי מתן לוגסי (21) - שגם שדד אותו והתעלל בו מינית. "ילד הולך ברחוב, ובן אדם שהוא בכלל לא מכיר תוקף אותו בצורה כזו", היא נזכרת. "זה באמת כל הסיוטים הכי גדולים. אתה אומר לעצמך, לא יכול להיות שדבר כזה קורה. פשוט לא יכול להיות".
בפסק הדין ממאי 2020 תיארו השופטים מסכת אלימה שנמשכה שעות ארוכות. הנאשם, מתן לוגסי, כך נקבע, התנפל על המתלונן ללא כל היכרות מוקדמת, הכה אותו באכזריות, ביצע בו שורה ארוכה של עבירות מין, איים עליו, שדד אותו והותיר אותו חבול ופצוע. בגזר הדין כתבו השופטים כי מדובר במעשים "מזעזעים ברשעותם ואכזריותם", ובהמשך קבע גם בית המשפט העליון שמדובר במקרה "חריג וקשה", שבו הפך אדם זר את חייו של נער צעיר ל"חלום בלהות בלתי נתפש".
"היו ראיות בשפע", משחזרת עו"ד נוימן את ניהול ההליך הפלילי. "כבר ביום חמישי באותו שבוע הוגש כתב האישום. לא ראינו שום סיבה לחכות או להתעכב". אבל לפני כל ההכרעות והכותרות, הייתה פגישה אחת שהותירה אצל רותם חותם עמוק במיוחד.
זעזוע
לפני שהגישו את כתב האישום, נפגשו עו"ד נוימן ומנהלת המחלקה שלה עם הנער ואביו. "זה משהו שאנחנו עושות בתיקי מין", מסבירה נוימן. "גם כשאין שום ספק. חשוב לנו להכיר את נפגע העבירה, להסביר לו מי אנחנו, לאן אנחנו הולכים עכשיו ושיכיר אותנו. זה לא רק תיק. זו דרך שאנחנו הולכים ביחד".
היא עדיין זוכרת כל פרט: "עוד היו לו סימני הנשיכות על הלחי, שלוגסי גרם לו". זה היה כמה ימים אחרי התקיפה. "בדיעבד", היא אומרת, "אני חושבת שאולי כבר אז ראינו את הכוחות שהיו בו. זה לא מובן מאליו להגיע לפגישה כזאת שבוע אחרי אירוע כזה".
גם הפרקליטה ליטל קורן זוכרת בדיוק את הרגע שבו התיק הגיע אליה. היא כבר ניהלה תיקי עבירות מין מורכבים בעבר, אבל הפעם משהו היה שונה. "אמרו לי שאני מקבלת תיק מין לא פשוט", היא מספרת. "לא הכרתי כלום. ואז רותם אמרה לי משפט שאני לא אשכח: 'יש פה ראיות שאפשר לחלק בין כמה תיקים'".
לרוב, כשמדובר בתיקים כאלה, מספיק פרקליט אחד שינהל אותו. אבל כשקורן פתחה את כתב האישום, היא הבינה במה מדובר. "כשהתחלתי לקרוא אמרתי לעצמי, מזל שרותם איתי", היא נזכרת. "לא כי אני לא יודעת לנהל תיק כזה, אלא כי הרגשתי שאני צריכה מישהי שתהיה עוגן, שאפשר יהיה לחלוק איתה את המעמסה הרגשית. עוד לא הכרתי את המתלונן, ולא הכרתי את המשפחה שלו. רק קראתי את כתב האישום ונהיו לי צמרמורות".
אחרי שנים של עבודה בפרקליטות, שתיהן מתקשות להיזכר בעוד תיק שעורר בהן תחושות כאלה כבר בקריאה הראשונה. "זה אחד התיקים הכי מזעזעים שעברו פה", אומרת רותם. "הסטודנט שהיה אז במזכירות רק פתח את התיק, ומרוב זעזוע לא הפסיק לעקוב אחריו במשך כל השנים. גם הממונה שעשתה את הניתוב סיפרה לי אחר כך שהיא לא הפסיקה לחשוב עליו בכל פעם שהילדים שלה יצאו לבלות בערב".
משום שמדובר היה בתיק כה חריג, שתיהן מבהירות שהקושי לא היה משפטי. "ראייתית לא היה פה אתגר", אומרת רותם בנחרצות. "להפך. היו פה ראיות למכביר". היא מפרטת אחת אחרי השנייה: "הממצאים הרפואיים שהוכיחו את הפגיעות המיניות והאלימות, הממצאים בזירה, עדויות עדי הראייה, ההובלה וההצבעה, מצלמות האבטחה, התיעוד מהכספומט, הטלפון של המתלונן שנמצא אצל הנאשם, בגדיו של הנאשם שהיו מגואלים בדמו של הקטין".
גם בפסק הדין הודגש כי גרסתו של המתלונן נתמכה בשורה ארוכה של ראיות חיצוניות. בית המשפט קבע כי עדותו הייתה עקבית, קוהרנטית ואמינה, וכי אין לצפות מקורבן אלימות מינית לזכור כל פרט באופן מושלם. אבל למרות זאת, הנער נאלץ לעבור מסכת ייסורים בדרך אל הצדק.
אכזריות
לוגסי לא הודה בעבירות המין שיוחסו לו, חרף כל הראיות. לכן, הנער נאלץ להעיד בבית המשפט, ולספר לפרטי פרטים את כל מה שאירע. "החוק מבקש מאיתנו לקחת נער שעבר את הדבר הכי נורא שאפשר לדמיין, ולהגיד לו: עכשיו בוא לבית המשפט ותספר הכול מחדש", אומרת קורן, ומדגישה את המילה "הכול". לדבריה, "אנחנו תמיד מסבירים למתלוננים בתיקי מין שלא מספיק להגיד בבית משפט 'אנסו אותי'. צריך לפרט. להסביר. להיכנס לרזולוציות. אבל פה זה לא היה רק לספר על אונס. פה היה צריך לתאר מסכת של השפלה וסדיזם".
"עלילה שפלה ונבזית". יצחק עמית
(צילום: לשכת עורכי הדין )
לכן, עוד לפני שהגיע לאולם הדיונים, ניסו הפרקליטות להכין את הנער לעדות ולמה שמצפה לו בבית המשפט ככל האפשר. הן נפגשו איתו פעם נוספת, עברו איתו על ההודעות שמסר במשטרה, הסבירו לו איך תיראה העדות, ערכו לו סיור בבית המשפט וביקשו שיעיד באמצעות מערכת וידאו במעגל סגור - כדי שלא יצטרך להביט בנאשם בזמן שיספר על הלילה ששינה את חייו. "פשוט רצינו שירגיש שאנחנו איתו", אומרת קורן. אבל למרות הניסיון הרב של שתיהן, שום דבר לא הכין אותן למה שקרה ביום העדות.
ברוב תיקי עבירות המין, מסבירה קורן, השלב שבו נפגע העבירה מתיישב על דוכן העדים תמיד מלווה במתח גדול. הפרקליט כבר מכיר את ההודעות, את הראיות ואת הסתירות - אם ישנן - אבל הוא אף פעם לא יודע איך ייראה אותו רגע שבו הקורבן יצטרך לחזור בפעם הראשונה אל האירוע מול שלושה שופטים ועורכי דין. "בדרך כלל", היא אומרת, "מתלוננים בעבירות מין מעידים בצורה מאוד מנותקת. זה מנגנון הגנה מוכר. הם מתארים כאילו הם מקריאים ספר. 'ואז הוא לקח אותי, ואז הוא עשה ככה, ואז הוא אמר לי'. בלי רגש, מנותקים, לא כי לא כואב להם, אלא כי אחרת אי אפשר לעבור את זה".
אז הנער ישב מול ההרכב, נשם עמוק והתחיל לספר. הוא ירד לפרטי פרטים, כפי שביקשו ממנו לעשות. כל שלב. כל רגע. כל השפלה. כל איום. כל מכה. לא מפני שרצה להיזכר, אלא מפני שבבית משפט צריך להסביר, לתאר ולקחת את כולם - ובעיקר את עצמך - אל המקום שממנו אתה מנסה לברוח כבר חודשים. "אני זוכרת שהוא פשוט היה מנותק", מספרת קורן. "כאילו הוא מספר על סרט שהוא ראה. זה היה הדבר היחיד שאפשר לו לעבור את העדות".
אבל להגנה היו תוכניות אחרות. "אנחנו תמיד מסבירות למתלוננים שהחקירה הנגדית תהיה קשה, שינסו לערער אותם ויגידו שהם טועים או משקרים", אומרת קורן. "אבל אנחנו גם מצפות שתישמר הגינות בסיסית".
אלא שהפעם, לדבריהן, הציפייה הזאת התנפצה; שבוע בלבד לפני העדות המוקדמת התחלף סנגורו של הנאשם, וקו ההגנה השתנה לחלוטין. כך, בפתח דיון, העלה הסנגור לראשונה טענה חדשה - שלפיה הנער נוהג להציע לגברים לקיים איתו יחסי מין, ושאם הם מסרבים הוא מעליל עליהם שהם אנסו אותו. "הוא גם אמר שיש לו סרטונים שמוכיחים את כל זה", משחזרת נוימן, ומדגישה שהטענה הזו כלל לא עלתה אפילו בגרסת הנאשם עצמו.
"לוגסי בכלל לא טען שזה מה שקרה בינו לבין המתלונן", אומרת נוימן. "הוא הודה באלימות והודה בשוד, הוא רק טען שלא היה שום מגע מיני. אז גם אם, לצורך הדיון, כל הטענות האלה היו נכונות, מה הן בכלל רלוונטיות למקרה הזה? הן לא היו רלוונטיות ולא הייתה להן הצדקה ואנחנו התנגדנו להן מהרגע הראשון".
קורן זוכרת את התחושה באולם. "אחרי שהנער כבר עבר חקירה ראשית כל כך קשה, פתאום התחילו להטיח בו את כל ההאשמות האלה, ובשפה מאוד בוטה שאסור שתישמע בכלל בבית המשפט. 'אתה כזה, אתה עושה ככה, אתה סוחט אנשים'. תחשבו מה זה עושה לנער בן 17".
לטענת הפרקליטות, הסנגור חזר פעם אחר פעם על ההבטחה שיש בידיו סרטונים שיוכיחו את הדברים. "אני זוכרת שאמרתי לו באחד הדיונים, 'תציג לנו כבר את הסרטונים'," מספרת קורן. "אז הוא אמר, 'שכחתי אותם באוטו' 'צרבתי את הדיסק'. עד היום לא ראינו שום סרטון כזה".
התחושה הקשה לא הסתיימה בעדותו של הנער. הטענות, לדבריהן, הופנו גם כלפי הוריו, וגם כלפי עד ראייה הקטין, שלמד עם המתלונן בבית הספר. "זה כבר לא היה רק בתוך אולם המשפט", אומרת נוימן, "כי אותו ילד חוזר אחר כך לבית הספר. פתאום מסתובבות שמועות. פתאום כולם שמעו את ההאשמות. זה כבר נזק בפני עצמו".
גם בית המשפט התרשם באופן דומה. בהכרעת הדין מתחו השופטים ביקורת חריפה על קו ההגנה, וקבעו כי לא הובאה ולו ראשית ראיה לטענות הקשות שהוטחו במתלונן, וכי השאלות שנשאלו הוא ובני משפחתו היו בוטות וגרמו להם מבוכה רבה. בהמשך, גם בית המשפט העליון התייחס בהרחבה לאותו קו הגנה, הגדיר אותו כ"עלילה שפלה ונבזית", והדגיש כי חובתו של סנגור להגן על נאשם אינה גוברת על חובתו להימנע מהצהרות בלתי מבוססות כלפי צדדים אחרים בהליך.
אמא
אבל הרגע שהכי צרוב בזיכרונן של הפרקליטות לא היה דווקא בעדותו של הנער, אלא כשאימו עלתה להעיד. "את זה אני לא אשכח בחיים", אומרת קורן בשקט. "אם הנער העיד בצורה מנותקת, אמא שלו דיברה מהלב. היא סיפרה מה עבר עליה באותו בוקר, מהרגע שהוא נכנס הביתה. היא בכתה. רותם בכתה. אני בכיתי. ראו גם על השופטים שזה נוגע בהם".
עורכת הדין קורן מדברת אחרי גזר הדין, מאי 2020
העדות של האם לא הייתה רק עוד עדות בתיק; מבחינת שתי הפרקליטות, היא הייתה הרגע שבו כל מה שהיה כתוב בכתב האישום, בכל מסמך רפואי ובכל חוות דעת, קיבל פנים וקול. קורן מתקשה גם היום לשחזר את דבריה מבלי לעצור. "היא סיפרה איך ישבה בבית וחיכתה שהוא יחזור", היא נזכרת. "הוא תמיד היה מודיע איפה הוא ומתי הוא מגיע, ופתאום הוא לא עונה. היא מתקשרת, שוב ושוב, ואין תשובה. היא מחכה כל הלילה. בסוף, לפנות בוקר, היא כבר נכנסת להתקלח כי היא צריכה לצאת לעבודה. ואז היא יוצאת מהמקלחת, מרימה את הראש ורואה קודם את הרגליים שלו. אחר כך את הפנים. כולו דם. והוא אומר לה: 'אמא, אנסו אותי'".
לרגע היא עוצמת עיניים. "היא סיפרה שהרגליים שלה הפכו לצמר גפן, ושהיא הלכה לבעלה ואמרה לו: 'קום, אנסו את הבן שלנו'. עד היום כשאני נזכרת במילים שלה עולות לי דמעות".
לדברי קורן, "לפעמים חושבים שפרקליט בא, מציג ראיות והולך הביתה. אבל יש תיקים שאתה לוקח איתך. אתה חוזר הביתה, הילדים שלך יוצאים בערב, ואתה חושב על אותו ילד. זה נשאר".
גם בפסק הדין ניתן מקום נרחב לנזק שנגרם לאם, ולא רק לבנה. השופטים ציינו כי הפגיעה העקיפה במשפחה כולה היא חלק בלתי נפרד מהמחיר שגובה עבירת מין כה אכזרית.
ערעור
דווקא משום שהראיות היו כה חד משמעיות, שתי עורכות הדין היו משוכנעות שההליך יתנהל אחרת. "זה היה אמור להיות תיק של הודאה", אומרת קורן. "באמת. לא היה פה ויכוח ראייתי אמיתי. לא היה חסר שום דבר. לכן גם קו ההגנה הזה הפתיע אותנו כל כך".
אחרי כל ישיבת הוכחות, הן חזרו שוב ושוב לאותה שאלה: איך יכול להיות שקו ההגנה הזה בכלל מתנהל באולם? "כמובן שלכל נאשם יש זכות להגן על עצמו", אומרת נוימן, "ואנחנו הראשונות שנגן על הזכות הזאת. אבל יש הבדל בין לנסות לערער מהימנות של עד לבין להמציא עליו סיפור משפיל ועברייני, שאין לו שום עיגון במציאות".
קורן מוסיפה: "אני עובדת עם הרבה סנגורים מקצועיים והגונים. אפשר לנהל חקירה נגדית קשה מאוד, ועדיין לשמור על כבודו של המתלונן. פה זה היה משהו אחר".
כשניתן גזר הדין, נדמה היה שלפחות מבחינה משפטית התיק הגיע לסיומו. בית המשפט המחוזי גזר על מתן לוגסי 21 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי של 100 אלף שקלים למתלונן. השופטים קבעו כי מדובר ב"מסכת אירועים מתמשכת" של אלימות, עבירות מין ושוד, וכי המעשים בוצעו "לשם סיפוק צרכיו האפלים והסדיסטיים" של הנאשם.
אבל גם אז, הסיפור עוד לא הסתיים. לוגסי ערער לבית המשפט העליון. תחילה ערער גם על עצם הרשעתו, ובהמשך חזר בו מהערעור על הכרעת הדין והתמקד בעונש. אחת מטענותיו הייתה שקו ההגנה שננקט במשפט היה כשל של עורך דינו הקודם, ולא שלו. העליון דחה את הערעור.
השופט דוד מינץ כתב כי מדובר במקרה "חריג וקשה", והדגיש שלא מצא עילה להתערב בעונש. השופט יצחק עמית, כיום נשיא בית המשפט העליון, הרחיק לכת אף יותר. הוא תיאר, כאמור, את קו ההגנה שננקט כלפי המתלונן כ"עלילה שפלה ונבזית", וקבע כי לא הוצגה כל ראיה שתתמוך בהאשמות שהוטחו בו. לצד זאת, הוא הדגיש כי גם מי שביצע מעשים כה קשים "אינו מפלצת", והביע תקווה כי ינצל את שנות מאסרו לשיקום.
ניצחון?
הפרקליטות זוכרות היטב את היום שבו ניתן פסק הדין בעליון, ולא בגלל תחושת ניצחון. "אין ניצחון בתיקים כאלה", אומרת נוימן. "גם כשיש הרשעה, וגם כשיש עונש כבד, אף אחד לא באמת מנצח. יש רק ניסיון לעשות צדק".
ויש גם נקודת אור בכל החושך, ואולי - בכל זאת - גם ניצחון. לפני כשנה וחצי הופתעו שתי הפרקליטות כשקיבלו מהמשפחה הזמנה לחתונתו של אותו נער. "שתינו התרגשנו כאילו אנחנו מחתנות את הבן שלנו", הן מספרות. "הידיעה שהוא הצליח להמשיך בחייו, לצאת ממצב כל כך קשה ולהשתקם בעזרת סיוע ומשפחה עוטפת, שמחה אותנו באופן שקשה לתאר במילים".
