בתאל אלוף, תושבת שכונת התקווה בתל אביב, מגיעה בימים האחרונים למקלט הציבורי של המרכז הקהילתי "בית דני" בשכונה יחד עם אמה, שתי בנותיה טוהר ואלמה, וגם עם הכלב ריו. בביתה של אלוף אין ממ"ד וגם לא מקלט, והיא החליטה להתמקם מדי לילה במקלט של המרכז הקהילתי. "הבנו שזה לא צחוק, זה יותר מפחיד מהשיגורים מעזה ומתימן, ועדיף להישמר", היא מסבירה.
5 צפייה בגלריה
כשיש אזעקה ושכנים באים - בנות משפחת אלוף מצטופפות. במרחב המוגן בבית דני
(צילום: מרכז קהילתי בית דני )
בימי שגרה המרכז הקהילתי הוא המקום שבו בנותיה משחקות כדורסל, "מקום שהוא כמו בית בשבילנו", היא אומרת, ולכן היא חשה כאן בנוח יחסית גם כעת. היא ובנות משפחתה תפסו פינה עם שני מזרני שטח וספה אחת. בזמן האזעקות המקום מתמלא, ומשפחת אלוף מצטופפת כדי לפנות מקום לאנשים אחרים - שהולכים ומתרבים מפעם לפעם. עם זאת מרבית האנשים חוזרים לבתיהם כשפיקוד העורף מודיע שהדבר אפשרי, ואילו הן נשארות שם עד הבוקר. "אני מעדיפה להישאר ולא לרוץ כשיש אזעקה", מסבירה בתאל, "אני מרגישה כאן בנוח". בבוקר המשפחה חוזרת הביתה - עד לפעם הבאה.
משפחת אלוף היא רק אחת מאלפים רבים של משפחות ברחבי הארץ שמעבירות לילות וימים במרחבים בטוחים ציבוריים. עבור בני משפחת נפתלי מקיבוץ העוגן שבשרון הפכה השהייה במקלט לסוג של גיבוש משפחתי. האֵם נורית, האב ברק ושלושת הילדים, תמר בת ה-10, בן בן ה-6 שעולה לכיתה א' וגיא הקטן, נראים מחויכים.
"התעוררנו כמו כל תושבי המדינה לאזעקה ביום שישי לפנות בוקר, ומאז כולנו מבינים שאנחנו במלחמה", מספרת נורית. "הילדים כבר מתורגלים שצריך להיות באזור קרוב למיגון, ואז כשיש אזעקה נכנסים למקלט. אני, שכל העת חששתי שהילדים שלי לא יתעוררו מהאזעקות, רואה שהם מתעוררים וכל אחד יודע מה הוא עושה, לכל אחד יש תפקיד, וזה חשוב מאוד: תמר דואגת להביא את השמיכה למקלט, בן דואג לסדר לכל אחד את נעלי הבית, וכולם יורדים בכל שעה עם משימות למקלט, שנמצא במרחק של כ-50 מטר מאיתנו".
למקלט שאליו מגיעה משפחת נפתלי באות משפחות נוספות מהקיבוץ, וכך הילדים פוגשים ילדים אחרים ומעבירים יחד את הזמן. "חשוב מאוד לשדר אווירה רגועה לילדים וגם לשמור על שגרה", אומר האב ברק. "התקנתי מסך טלוויזיה, ושם עם מקרן הם רואים סרטים. הילדים יודעים שיורדים למקלט, כבר למדנו שמחכים שם משהו כמו 40 דקות עד שעה, ואז יש סרטים, ספרים ומשחקים, וכולם נהנים ביחד".
תמר בת ה-10, תלמידת כיתה ה' בבית הספר אביחיל שבשרון, מוצאת יתרון נוסף במלחמה מלבד הבילוי המשותף: "אני מבינה שזה ייקח זמן, אבל נראה לי ששנת הלימודים כבר הסתיימה והחופש הגדול כבר מתחיל, לא?", היא אומרת בחיוך.
ענת ואסף פפיר-בצלאל, תושבי שכונת קריית יובל בירושלים, הם הורים לשלושה ילדים בני 9, 11 ו-14, ומנסים להתרגל לשגרה המתוחה. אסף הוא בעלי הקצבייה "אסתי ובן" הפועלת בשכונה, וענת עובדת במנהל הקהילתי של קריית יובל. "מתוקף העבודה שלי אני רואה כמה המרכז חשוב לתושבים בשכונה, גם בהעברת המסרים וגם ביצירת מעטפת לתושבים ולילדים", אומרת ענת. "כבר אתמול עשינו כמה פעילויות לתושבי השכונה, ויש לנו כבר המשך תוכניות להמשך השבוע".
הילדים של ענת כבר גדולים מספיק ומבינים את המצב. "הם מחוברים לרשתות, אנחנו מתווכים להם את מה שקורה ומסבירים להם שבכל מצב צריך להיכנס למרחבים המוגנים, ולא לזלזל בהנחיות. בנוסף אנחנו נעזרים בערכות שרשוּת הצעירים נתנה למשפחות לטובת הפוגה ותעסוקה, ויש תוכניות לילדים, ככה שאנחנו משתדלים לייצר להם תעסוקה, ואני מקווה שהתקופה הזאת תעבור מהר".
ענת מספרת שברגעים האלה היא רואה כמה הקשר בין העירייה למנהל הקהלתי ולשכונה חשוב. "אני אומרת לכולנו שכל אחד יסתכל על השכנים והקרובים שלו, שיראה שיש להם מקום מוגן ויבדוק אם הם צריכים עזרה. זה כוחה של הקהילה, לתת כוח אחד לשני ולהיות ביחד גם ברגעים הקשים".
"למבוגרים אסור לאבד תקווה"
השהייה במרחבים המוגנים עשויה להיות מאתגרת לא רק לילדים ולהוריהם, אלא גם למי שכבר חוו מלחמות לא מעטות. כשהאזעקות תופסות את דינה (80) ומיכאל (90) מירון בקומת המגורים שלהם בבית ההורים "ויצו" בתל אביב, הם מתיישבים עם חבריהם לקומה במסדרון - שבו ממתינים להם כסאות, מים ועוגיות. אפשר לרדת גם לקומת המרתף, המוגנת יותר, אבל בגילם זה לא תמיד פשוט. לפעמים, לא קל אפילו לגייס כוחות כדי לעשות את הצעדים הספורים עד המסדרון - המרחב הבטוח ביותר בקומה.
"בכל אזעקה אנחנו נלחמים קצת עם עצמנו", אומרת דינה, "אבל אנחנו יודעים שהחובה שלנו היא לעשות מה שצריך כדי לשמור על עצמנו. מי שיכול גם עוזר לדיירים האחרים". על אף הקושי היא נאחזת במה שיש - וזה לא מעט. "כאן אנחנו לא לבד, וזה עוזר להתמודד", היא אומרת. "עד לפני כשנה גרנו בבית נהדר, אבל הבדידות שם הייתה לא נעימה. כאן אנחנו חלק מחברה, חיים בין אנשים".
במצב החירום הנוכחי, לשהוּת עם אנשים נוספים יש מבחינתה משמעות מיוחדת. "כשבמסדרון לצדנו יושבים אנשים בגילנו, זה מרגיע, ובבוקר, כשאנשי הצוות שואלים אותנו איך עבר עלינו הלילה, ומה שלומנו - זה עוזר בהתמודדות ונותן תחושה שאנחנו לא לבד במערכה", אומרת דינה. בין אזעקה לאזעקה היא ומיכאל משתדלים לשמור על שגרה: דינה ממשיכה לסרוג סוודרים וללכת לשיעורי התעמלות, ובשעות הבוקר אתמול אף יצאה לבית קפה סמוך. "זה מזכיר שהחיים לא נגמרו, שגם אם יש תקופה קשה - היא תעבור", היא מסבירה.
לא מעט מלחמות ותקופות מתוחות עברה דינה בחייה, אבל "העוצמה של הדברים היום חזקה יותר מבעבר. בכלל, כשצעירים ההתמודדות קלה יותר. עכשיו אנחנו זקוקים יותר לעידוד ולמילה טובה. לנו המבוגרים אסור לאבד תקווה. אלה ימים קשים – לא חשבנו שנצטרך כל כך הרבה כוח לעוד מלחמה. אבל חייבים להיות אופטימיים. האופטימיות נותנת כוח. אני משתדלת להזכיר לעצמי בבוקר שלא קמתי לחינם. אנחנו לא נותנים לעצמנו להישאב לעצבות ודיכאון. העיסוקים שלנו, והעובדה שיש לנו זה את זה – זה מה שמחזיק אותנו".
