אחרי יותר משנה וחצי של פינוי, געגוע וחיים ארעיים - 15 משפחות ראשונות מקיבוץ כרם שלום שבות הביתה. מדובר בגל הראשון של החזרה ליישוב הקרוב ביותר לגבול רצועת עזה.
כרם שלום, הקיבוץ המערבי ביותר בישראל שנמצא במרחק של עשרות מטרים בלבד מגבול הרצועה, מונה כ-45 משפחות. ב-7 באוקטובר פשטו עשרות מחבלים על הקיבוץ, אך בזכות מוכנוּת ונחישות יוצאת דופן של כיתת הכוננות ושל כוח סיירת נח"ל ששהה במקום - נמנע טבח. בקרבות נהרגו שני חברי כיתת הכוננות, עמיחי ויצן וידידיה רזיאל, ושני לוחמי צה"ל ירון שי ונתן ליאר. בתוך תחומי הקיבוץ נמצאו כ-20 גופות מחבלים ועוד כ-150 מחבלים בסביבתו. חברי הקיבוץ בטוחים: הסיפור שלהם עלול היה להיראות אחרת לחלוטין.
"עברנו ארבעה בתים בשנה וחצי. אני כבר לא עוזב"
עם השבים הראשונים נמצאת משפחת כספי - עמית, שרון ושני ילדיהם. "אני חבר קיבוץ כבר 21 שנה, מאז 2004, ומאז ועד היום אני חבר כיתת כוננות", סיפר עמית. "בליל 6 באוקטובר טסתי לניו יורק. אשתי והבן הקטן נשארו בבית בקיבוץ והבת שלי בדירת הצעירים. בזמן הטיסה אף אחד לא ידע מה קורה. נחתי ב-11:30, שעון ישראל, ורק אז התחילו להגיע ההודעות. כל נוסעי המטוס פתחו את הטלפונים והתמונה שאני זוכר היא של אנשים יושבים ובוכים".
בזמן ששהה מעבר לים, ביקש עמית מאשתו לשלוח לו סימן חיים פעם בשעתיים. "רק אחרי יממה חילצו אותה ואת הילד לאילת. אני הצטרפתי אליהם לשם וחזרתי ישר למילואים בכיתת הכוננות. כשהגעתי בפעם הראשונה הביתה זה היה עם קסדה, אפוד ונשק". לאחר שלושה חודשים וחצי באילת, עברה הקהילה למגורים זמניים ביישוב אשלים. "גרנו בדירות קטנות וזה היה קשה מאוד. זה לא היה קרוב אפילו לתחושת בית. באוקטובר האחרון עברנו למושב מבטחים - וזה היה כבר בעוטף ובאותה מועצה, אבל זה עדיין לא הבית".
המהפך התרחש אחרי ביקור אחד בקיבוץ. "אשתי והבן אמרו 'אנחנו לכרם שלום לא חוזרים'. אבל כשבאנו אחרי חודשיים לביקור, ההתאהבות במקום התעוררה מחדש. הבית שלנו נפגע מרסיסים, קליעים, היו תריסים שבורים וסדקים. כשהתחילו לשפץ את הבתים אשתי קיבלה החלטה ואמרה 'ברגע שהדירה גורמת שיפוץ - אני חוזרת'. וככה היה".
עבור עמית, זה רגע שאין שני לו: "עשיתי בקיבוץ תשעה חודשי מילואים וזאת פעם ראשונה שאני ישן בבית שלי. זה מרגש בטירוף. ברור שיש בומים חזקים, וזה לא פשוט, אבל זה לא חדש לי. אנחנו מאושרים ואפילו החתולה שמחה לחזור. זה מעבר רביעי שלנו בשנה וחצי. גם אם ייפול כאן טיל גרעיני - אני לא עוזב. סיימתי עם מעברים", אמר בחצי חיוך.
על אף הקושי, כספי הדגיש: "אנשים מרימים גבה איך אנחנו חוזרים ולמה. בהתחלה היו לי רגשי אשמה איך אנחנו מגדלים כאן ילדים, עד שהבנתי שהם רוצים להיות כאן יותר ממני. אנחנו מאוד אוהבים את המקום הזה. זה גן עדן רוב הזמן. ב-7 באוקטובר זה היה גיהינום, אבל זה עדיין הבית. אני לא הגעתי לפה ממניעים אידיאולוגיים, אבל עם השנים אתה מפתח אידיאולוגיה. היום אני מרגיש שאני במשמרת".
"רק כשחזרתי הבנתי כמה היה לי רע"
משפחת רבי, גאולה ודודי וארבעת ילדיהם, גם היא אחת מהראשונות ששבו לקיבוץ. גאולה היא חברת צוות החירום היישובי (צח"י) ומשמשת בתור דוברת הקיבוץ. ביום המתקפה היא ניהלה מהממ"ד קשר עם תושבים, ניסחה הודעות וסייעה בכל דרך שהייתה יכולה.
"הפינוי היה אירוע בפני עצמו. אתה מוצא את עצמך תלוש מהחיים שלך, וזה קשה. רק כשחזרתי, הבנתי כמה היה לי רע", אמרה. "באשלים שמחנו שזה לא לגור במלון, אבל לא היה בית. לא הרגשנו קהילה. היינו אורחים. פה אני מכירה כל עץ ויודעת אפילו מי שתל אותו. הילדים התחננו לחזור. הבת שלי שבכיתה ג' אמרה: 'גם אם אף חברה שלי לא כאן - אני חוזרת'. לילדים יש כוח חיים".
החזרה, עם זאת, לוּותה בקשיים: "כשהגענו הייתה כאן סוללת תותחנים. כל פגז הקפיץ אותנו. חידדתי לילדים - וגם לעצמי - את ההבדל בין פחד לבהלה. כשיש פיצוץ הרעש מבהיל, אבל זה לא מפחיד כי אנחנו יודעים שאלה כוחותינו". על החזרה אמרה גאולה: "דמיינתי טקס מפואר - שנגזור סרט בדשא, אוכל והופעות. בפועל, כל משפחה חוזרת בקצב שלה. המציאות היא מורכבת. אני כאן כדי לסמן למשפחות האחרות שאפשר ושיראו שיש כאן ילדים. זו אולי 'חלוצי', אבל גם צורך אישי שלי לחזור הביתה. שנה וחצי לא הייתה לי שליטה על החיים. רק עכשיו אני מעבדת את מה שקרה ומבינה שלא אפגוש יותר את עמיחי וידידיה".
להוריד את החומות
משפחת בן שימול, אליה, רבקה וחמשת ילדיהם, הצטרפה לקיבוץ לפני שבע שנים והייתה חלק מהתהליך שהפך אותו לקהילה מעורבת. לאחר כשנתיים, אליה מונה לרבש"ץ. גם ב-7 באוקטובר היה בתפקיד. "הייתה פה תחושה של 'שים את הראש' והכול טוב. אנשים אמרו: יש צבא, חומה, מכשולים - לא תהיה חדירה. אפילו הייתה אמירה באזור שהפלילי יותר מסוכן מהפח"עי. אנחנו במרחק 50 מטר מהגבול ואני הייתי בגישה שצריך להתכונן גם לגרוע מכול", אמר.
בזכות ההבנה הזו, דאג בן שימול לאמן ולהכשיר את כיתת הכוננות, לדאוג לציוד אישי, אפודים וקסדות, והתעקש שתהיה נוכחות צה"לית קבועה בתוך הקיבוץ. "נוצרה מציאות שבה היישוב נמצא על הגדר וצה"ל מאחורינו, אז אמרתי לעצמי שאם יש איום - כיתת הכוננות חייבת להיות רלוונטית ושאנחנו נערכים. סמכנו על הצבא, אבל החלטתי שאנחנו צריכים להיות מוכנים גם בעצמנו". וכך היה. בבוקר של אותה השבת כבר עם הישמע האזעקות בן שימול נתן הוראה לחברי כיתת הכוננות וכוח נח"ל שהיה בקיבוץ להיות מוכנים. "עד 07:00 היינו פרוסים בשלושה מוקדים בקיבוץ", אמר, והם לחמו לאורך היום והגנו על התושבים.
את משפחתו פינו - אבל הוא נשאר בקיבוץ. במשך שנה וחצי חי לבד, עם חברי הכיתה. עכשיו, אשתו וחמשת ילדיו חזרו אליו. "היא גיבורה אמיתית. היא סחבה לבד את עול הבית ואת הילדים ואפשרה לי להמשיך לפעול".
החלום הבא של אליה - להוריד את החומה הענקית שמקיפה את הקיבוץ וסוגרת עליו. לתפיסתו, "אסור שהאווירה הביטחונית תעיק על הקהילה. אם מדינת ישראל מאמינה שהמציאות הביטחונית מול עזה משתנה אז גם צריך להוריד את החומות. בטונדה היא לא תכנון ביטחוני".
גאולה סיפרה כי כבר היום יש 20 משפחות בתהליך קליטה. "כרם שלום לא יישאר קיבוץ של 45 משפחות. אנחנו נתרחב, נגדל ונתחזק. זו קהילה מעורבת - חילונית ודתית - שחיה בכבוד ואהבה. המחלוקות קיימות, אבל יודעים לנהל אותן. הלוואי שגם החברה הישראלית תהיה כמונו".
