בעוד הנשיא טראמפ מצהיר כי השלום קרוב מתמיד, ועם הכניסה לשלב השני של תוכנית השלום שלו, השיח הציבורי והפרטי שלנו מוצף בשאלות "מה אם". מה אם חמאס יסרב להתפרק מנשקו? מה אם יימשכו ההתקפות על חיילים או על אזרחים? מה אם הכוח הסוני הבינלאומי שאמור לשלוט בעזה יפגין חוסר רצון או חוסר יכולת להתמודד עם חמאס? מה אם טורקיה וקטאר מושקעות מדי בחמאס מכדי לפעול נגדו? מה אם חמאס יצליח להגיע לעמדה שלטונית בעזה? מה אם...
תשובתו של ראש הממשלה נתניהו פשוטה וברורה. אם יתממש כל אחד מהתסריטים הללו, אם חמאס יפר בכל דרך שהיא את ההסכם – אין סיבה לדאגה. ישראל תחזור להלחם ותשיג בשדה הקרב את הניצחון המוחלט.
חוסר הוודאות והחשש של הישראלים, כמו גם תגובת נתניהו – אינם מפתיעים. השלב הראשון בתוכנית השלום של טראמפ ברור ומוגדר, אולם יתר חלקי התוכנית, על עשרים סעיפיה, נותרו מעורפלים. עדיין לא ברור מי אמור ליישם אותם, מתי וכיצד. נוסף על כך, שנים של טרור, מלחמות ואינתיפאדות – ובוודאי שזוועות השביעי באוקטובר – הרגילו את הישראלים לפחד מן התקווה, ובמיוחד מן התקווה לשלום. הנטייה לוותר על תקווה כדי לחסוך מעצמנו אכזבה הפכה לטבע שני עבורנו. משום כך, עוד בטרם נחתם ההסכם מעטים האמינו שיצא לפועל, וכעת, משהושקה התוכנית, רבים מטילים ספק בסיכוייה להצליח.
אשר לנתניהו – מטרתו המוצהרת מאז תחילת המלחמה היתה חיסול חמאס ומחיקת הכתם של השביעי באוקטובר. מרגע ששבו החטופים הביתה, הסייגים למטרות הללו הוסרו לחלוטין. נתניהו סבור שהוא האדם היחיד המסוגל לשמור על ביטחונה של ישראל, ולדידו, אין חשיבות של ממש אם הדבר יושג בדרך הקלה (תוכנית השלום) או בדרך הקשה (מלחמה). בפרפראזה על הקביעה של קרל פון קלאוזביץ כי "המלחמה אינה אלא המשכה של הפוליטיקה באמצעים אחרים", ניתן לומר שלפי נתניהו תוכנית טראמפ אינה אלא המשכה של המלחמה באמצעים אחרים. אם תיכשל התכנית – אמצעי הלחימה עומדים מוכנים לשימוש. מבחינת נתניהו, האתגר הלאומי הוא להיערך לכך, כדי שאם וכאשר יבוא הרגע תשוב ישראל ותתייצב כאומה לוחמת. הגדרתו את ישראל כ"סופר-ספרטה" לא הייתה פליטת פה, אלא ניסוח של האופן בו הוא רואה את ליבת זהותנו.
על האמת להאמר: לצד תפיסתו את ישראל כאומה לוחמת, נתניהו גם מטפח חזון של "מזרח תיכון חדש". אולם בשונה משמעון פרס, שטבע לראשונה את המונח, גרסתו של נתניהו אינה כוללת את הפלסטינים, לא בעזה ולא ביהודה ושומרון. הסכמי אברהם, המיוסדים על העקרון "שלום תמורת שלום" ותובעים מישראל רק ויתור סמלי – הימנעות מסיפוח חלקים מן הגדה המערבית – הם המודל היחיד שבו תומך נתניהו. משום כך, בעוד שטראמפ מדבר על מזרח תיכון חדש עבור ישראלים ופלסטינים גם יחד, נתניהו מצמצם את האופקים של תוכנית טראמפ ואת האפשרויות הגלומות בה.
אבל... מה אם?
מה אם תוכנית השלום של טראמפ דווקא תצלח? מה אם הממשל האמריקאי ימשיך להפעיל לחץ על נתניהו ועל המדינות הסוניות, ויפעל לתרגם את החזון למעשה? מה אם המדינות הסוניות שהתאגדו סביב חזון טראמפ והתחייבו לנטרל את חמאס ככוח צבאי ופוליטי אכן יגשימו את התחייבותן? מה אם חמאס יתפרק מנשקו, ותשתיות הטרור והמנהרות יושמדו? מה אם תוקם ממשלה עזתית חדשה ויעילה, שתתבסס על טכנוקרטים פלסטינים בשיתוף המדינות הסוניות ובליווי פיקוח בינלאומי? מה אם ממשלה זו תצליח להתחיל לשקם את עזה, לשנות את תכנית הלימודים שלה ולהצעיד אותה על מסלול לעתיד שונה? והחשוב מכל: מה אם עזה תוכל להפוך גם לדגם עבור יהודה ושומרון? מה אם...?
גם אם כל אלה ידרשו זמן רב, מה אם כבר בשנה הקרובה נתחיל לראות את ניצניהן הראשונים של כמה מן ההתפתחויות הללו, מספיק כדי להצית תקווה? האם בכלל נצליח לראות זאת, קל וחומר לתמוך בכך? על מנת שזה יקרה, עלינו לעבור ממצב של אומה לוחמת למצב של אומה בעלת חזון, לשוב ולהתנהל על פי העיקרון שעליו נבנתה ישראל: "אם תרצו – אין זו אגדה". לצד השמחה וההקלה עם שובם של החטופים, עלינו להתחיל תהליך של שיקום – לא רק מן הטראומה, אלא גם מן הייאוש.
בעת הקדומה, כאשר עידן הבית הראשון הלך והתפורר, צמח בישראל מעמד של מנהיגים שאישרו את פחדינו הקיומיים ביותר – נביאי החורבן. אך אותם נביאים שימשו בה בעת גם כמבשרים של נחמה, של תקווה וגאולה. הם העניקו לעם חזון של חיינו הלאומיים כפי שיכלו להיות, כפי שאולי יהיו יום אחד – חזון שהחזיק והזין את העם היהודי במשך למעלה מאלפיים שנה, חזון שמתוכו נולדה בסופו של דבר הציונות.
אנו אמנם חושדים בנביאים מטעם עצמם, אולם אנו זקוקים לרוחם של הנביאים. אנו זקוקים למנהיגים – פוליטיים, תרבותיים, אינטלקטואליים וחינוכיים – שידברו לא על מה שניתן לעשות, אלא על מה ראוי לעם היהודי ולחברה הישראלית; לא על מה שעתיד להשתבש, אלא על מה שעשוי להצליח. הנשיא טראמפ המחיש סוג כזה של הנהגה בנאומו בכנסת. הגיע הזמן שגם אנחנו נלך בדרך זו.
נתניהו נוהג לומר שאין עושים שלום עם אויבים, אלא רק עם אויבים הרוצים בשלום. אנו ניצבים היום על סף תהליך שיש בו ולו פוטנציאל לעשות בדיוק כך. אך דומה שנתניהו והקואליציה שלו חוששים יותר מהאויבים שעלולים לבחור בשלום מאשר מאלו המבקשים מלחמה. מסיבה זו במשך שנים העדיף נתניהו את שלטון חמאס על פני זה של הרשות הפלסטינית.
דניאל הרטמן צילום: נועם פיינרהאם אמנת השלום אכן תתממש? האם היא תוביל את ההנהגה הפלסטינית והחברה הפלסטינית למחות את הטרור ולאמץ את דרך השלום? מוקדם לדעת. אך מה שבטוח הוא שתהליכים אלו לא יתרחשו אם אנחנו רק נעמוד ונמתין למלחמה הבאה, מתוך הנחה שהניסיון ייכשל ממילא. אם אנו מעוניינים בעתיד אחר עלינו להתחיל לבנות אותו, מתוך אמונה כי אולי טראמפ אכן הניע תהליך שעשוי לשמש נקודת מפנה במזרח התיכון.
ההחלטות שתקבל החברה הפלסטינית אינן בשליטתנו. מה שכן בידינו הוא האפשרות לתמוך בתהליך זה, שלצד הסכנות והאי-וודאות הכרוכים בו, הוא גם מלא הזדמנויות. לצד החששות המובנים ממה שעלול להשתבש, הגיע הזמן לצאת לדרך לאומית של תקווה.
מה אם...?
הרב ד״ר דניאל הרטמן, נשיא מכון הרטמן
