במהלך השנה האחרונה יצא לי לעשות משהו חדש וקשה: פתחתי אתר שבו אני מזמין אנטישמים לשיחה. כן, ממש ככה. פעם או פעמיים בשבוע אני יושב איתם, מקשיב ושואל שאלות. אני לא מנסה לשכנע, לא מתווכח, אפילו לא מתכוון לשנות את דעתם. המטרה היחידה היא להבין: מאיפה הדעות האלו נולדו? מתי הם בחנו אותן לאחרונה? מה הם למדו? המפגש הזה לא תמיד נוח, אבל אני מקווה ללמוד לאורך הזמן איך האנטישמיות מתפתחת – ואולי להתחיל לחשוב על דרכים שיעזרו לנו להתמודד איתה.
במהלך השיחות האלה למדתי כמה דברים מעניינים. למשל, כמה מהאנטישמים סיפרו שהם נעלבים במיוחד מהרעיון שאנחנו “העם הנבחר”. מבחינתם, זו הצהרה מתנשאת. “איך אתם מעיזים לומר דבר כזה?”, הם שואלים. “ומה איתנו? מה אנחנו – סוג ב’?”
ברגע ששמעתי את זה, פתאום חשבתי על החברה שלנו כאן, בישראל. גם אצלנו יש מי שמרגישים סוג א’, ומי שמרגישים סוג ב’. מי שמרגישים שהמדינה היא שלהם ומי שמשוכנעים שהמדינה מתעלמת מהם. פתאום נפל לי האסימון: ההצהרה הזו, על היותנו העם הנבחר באמת יכולה להיתפס כמתנשאת ופוגענית.
אבל לצד ההבנה הזו, אני מודה שאני עדיין מאמין שהאמירה הזו היא גם נכונה. בעיניי, העם היהודי הוא באמת עם יוצא דופן. עם קטן שמשפיע ותורם לעולם הרבה מעבר לגודלו. ומכיוון שאני רוצה להמשיך ולהחזיק ברעיון שאנחנו אכן עם נבחר ומיוחד, התחלתי לשאול את עצמי: מהי המשמעות של להיות “עם נבחר”?
הדבר הראשון שעלה לי לראש הוא המשפט הישן מסרטי "ספיידרמן": “עם כוח גדול באה אחריות גדולה”. וזה גרם לי לחשוב שאם אנחנו באמת רואים עצמנו כעם נבחר – אולי המשמעות היא לא רק זכויות, אלא גם חובות. אולי להיות עם נבחר זה לקחת על עצמנו סטנדרטים גבוהים יותר: בתרומה שלנו, באתיקה שלנו, בהתנהגות החברתית שלנו, ובאחריות שלנו כלפי העולם. אבל כשהתחלתי לחשוב על המשמעות של להיות עם נבחר – מחויבות לסטנדרטים גבוהים יותר – הבנתי שזה לא כל כך פשוט.
בוויכוחים שלנו עם אנשים ממדינות אחרות, וגם בשיחות הפנימיות שלנו שבהן אנחנו מצדיקים את עצמנו, אנחנו הרבה פעמים אומרים שהסטנדרטים שבהם שופטים אותנו אינם אותם סטנדרטים שבהם שופטים מדינות אחרות. אנחנו הרבה פעמים אומרים ״למה לא מתלוננים על מה שקורה בתימן, בסוריה ובאיראן?״. אנחנו רוצים שישפטו אותנו באותם סטנדרטים שבהם שופטים גם מדינות אחרות, ולא סתם מדינות אחרות - מדינות שאנחנו מאוד רוצים לא להיות כמוהן. מדינות שאנחנו מאוד לא מעריכים. אז, אם אנחנו רוצים לשמור את התואר של העם הנבחר, אולי אסור לנו למדוד את עצמנו מול מי שמתנהג בצורה מחפירה – אלא מול הסטנדרט שאנחנו רוצים להציב. הסטנדרטים של העם הנבחר.
האם אנחנו רוצים לקרוא לעצמנו העם הנבחר – ולדעת שזה אומר שהסטנדרטים שיחולו עלינו חייבים להיות גבוהים יותר, ושאנחנו לא צריכים לצפות אפילו שישפטו אותנו באותם סטנדרטים שבהם שופטים מדינות אחרות, ובטח שלא מדינות כושלות?
והנה השאלה: האם אנחנו באמת רוצים את האתגר הזה? האם אנחנו רוצים לקרוא לעצמנו העם הנבחר – ולדעת שזה אומר שהסטנדרטים שיחולו עלינו חייבים להיות גבוהים יותר, ושאנחנו לא צריכים לצפות אפילו שישפטו אותנו באותם סטנדרטים שבהם שופטים מדינות אחרות, ובטח שלא מדינות כושלות? אני, לפחות, מוכן לאתגר הזה. מוכן שיאמרו: ישראל היא מדינת העם הנבחר, עם שמצליח ותורם, אבל גם עם שלוקח על עצמו חובות וסטנדרטים גבוהים יותר.
והשאלה שאני משאיר לכם היא זו: האם אנחנו, כולנו, מוכנים לקבל את האתגר הזה - להיות העם הנבחר – לא רק בזכויות, אלא גם בחובות?
