ישראל מואשמת בביצוע פשעי מין בפלסטינים, בהרעבה פלסטינית, ובהתעללות בחטופים ואסירים. פלסטינים, כמובן. כך לפחות החליטה ביום רביעי האחרון מועצת זכויות האדם באו"ם. על פניו מדובר בעוד הצהרה אנטי-ישראלית. אחת מיני רבות מאז תחילת המלחמה.
עשרות עדויות על מעשי אונס בשבעה באוקטובר, הכנסת מעל 1.3 מיליון טונה סיוע הומניטארי לרצועה, ואין-ספור סיפורים קורעי לב על גיהינום השבי בעזה – נעלמו כלא היו. תחת שמי ים התיכון וז'נבה אין כל חדש. אבל האמת היא שבמקרה הזה יש משהו שונה. זו לא עזות מצח בלבד. יש פה אלמנט שחודר מתחת לעור. שגורם לאירוניה תחושות אובדניות. שהמופרכות שבו כה גדולה, עד שקשה להאמין שנעשה בו שימוש. אמירות מהסוג הזה אינן מושמעות בטעות. זו שיטה, ובחודשים האחרונים היא מתרחבת.
זו לא עזות מצח בלבד. יש פה אלמנט שחודר מתחת לעור. שגורם לאירוניה תחושות אובדניות. שהמופרכות שבו כה גדולה, עד שקשה להאמין שנעשה בו שימוש. אמירות מהסוג הזה אינן מושמעות בטעות. זו שיטה, ובחודשים האחרונים היא מתרחבת
הרעיון בבסיסה הוא האשמת ישראל במעשים מהם סבלה בעצמה. התכלית שלה היא קביעת סימטריה מדומיינת בין ישראל לאויביה, במטרה לייצר ביניהם שוויון מוסרי. "פלסטימטריה", אם תרצו. התוקף מדלל באמצעותה את אחריותו למעשיו הקשים, ושומט את היתרון הערכי של הקורבן. לעיתים היא מקודמת בידי הגורם שביצע את הפשע עצמו, ולפעמים היא מהודהדת בידי תומכיו. והשימוש בה נועד במיוחד למקרים בהם הפשע שבוצע נגד ישראלים או יהודים כה ברור, עד שיכולת ההסתרה שלו אפסית. סוג של מוצא אחרון. בהקשר החלטת מועצת זכויות האדם, זה כמו לומר לניצול מהטבח ש"אמנם אנחנו אנסנו – אבל גם אתה".
מניפת זוועות
אותה סימטריה, חשוב להבין, אינה מקודמת בקשר לסוג פשע אחד. היא מיושמת ביחס למניפת זוועות. כך למשל, בדו"ח "מומחים" של אותה מועצת זכויות אדם מהחודש שעבר, נקבע שחיילי צה"ל מגבילים ילודה פלסטינית, תוך התעלמות מרציחת משפחות ישראליות שלמות, כתפיסת הפעלה, ב-7.10. היא נגעה לאחרונה גם להתעללות שעוברים החטופים הישראלים. בראיון עם הנשיא הרצוג לפני מספר שבועות, השוותה מגישת ה-BBC בין תמונות השחרור הקשות של אלי שרעבי, אור לוי, ואוהד בן-עמי, לבין תנאי האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים. בדומה, גם עורכי-דינו של מחמוד חליל, מנהיג המחאה הפרו-חמאסית באוניברסיטת קולומביה, טענו שהוא חש ש"נחטף", למרות שהוא עצמו מקדש את נשק החטיפה.
המחשה נוספת לאותה סימטריה ראינו גם ממוסדות או"ם וארגונים בינלאומיים אחרים. פיליפ לזריני, ראש אונר"א, שבמבניה חונכו עזתים על ברכי אידאולוגיה שטנית, שעובדיה השתתפו בטבח, שבמתקניה הוחזקו חטופים, ותחתיהם מוקמו חוות שרתים של חמאס – טען זה מכבר שישראל, היא ולא סוכנות הסיוע, "תזרע קיצוניות בדור שלם של ילדים בעזה". אחד ממהלכי הסימטריה המפוארים בהקשר הזה היה של תובע ה-ICC, כרים חאן, שהשווה בין הנייה, דף וסינוואר, לבין נתניהו וגלנט – ומתוקף כך לכלל זרועות המדינה – שלטענתו נקטו בפשעים דומים.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהמכנה המשותף לדוגמאות הללו הוא שהן לא משתייכות למנגנון התעמולה הפרו-פלסטיני הרגיל. זו האשמת קורבן על סטרואידים, בפשע שבוצע נגדו ממש. והיא לא מקרית, אלא מכוונת ושמורה למצבי-קיצון. המשמעות הפרקטית היא שישראל מוכרחה להבין שגם מקרים שנחזים כיתרון מוסרי מבחינה ציבורית, לאו דווקא יישארו כאלה לאורך זמן. כל אירוע שנראה כמו "נשק הסברתי" יכול לצוץ במהרה בדמות האשמה זהה, רק בכיוון ההפוך. ולכך צריך להיערך. להציף את המתודולוגיה הזאת כלפי חוץ. להגחיך אותה. להכין את הקהילה הבינלאומית לקראתה. לשמוט את הקרקע תחתיה בכל פעם מחדש, במסגרת תדרוכים, מסרים או קמפיינים, לפני ובזמן שהיא מתרחשת. ובעיקר, להכיר בכך שעל כל פשע פיסי יתווסף גם חטא תודעתי בהמשך. חידוש הקרבות ברצועה ממילא מזמן אתגרים רבים. אליהם כדאי להוסיף גם את האתגר המתהווה הזה.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”
