השעה הייתה בערך 1:40 לפנות בוקר במוצאי השבת האחרונה, כשסיימנו לבנות את פעילות ה"מירוץ למיליון" לסוף השנה לתלמידים. את מה שאפשר היה לעשות בשבת, כמובן, כי מדובר בעבודה של שעות שצריך להשלים גם במהלך השבוע. העבודה על התעודות כבר כמעט נגמרה, אז לפחות אפשר יהיה הפעם לישון "יחסית" נורמלי – לא כולל עוד תיקונים אחרונים, הערות, שיחות מהורים ואירועים בית-ספריים כמעט בכל ערב. נראה שהשבוע האחרון ללימודים בתיכונים ובחטיבות יהיה עוד שבוע רגיל בתחום החינוך.
(צילום: shatter stok)
כבן למורה בדימוס ובן זוג למורה פעיל, אני זוכה לראות את מערכת החינוך במלוא תפארתה, אך גם במלוא כיעורה. את עובדות ועובדי ההוראה המסורים והמסורות, שעושים לילות כימים – מילולית ממש – כדי לעשות את הטוב ביותר עבור הילדים של כולנו, ואת המערכת הכמעט בלתי אפשרית שהם מתקיימים בתוכה.
על כל אלו מתווסף מצב ביטחוני של חוסר ודאות, שפוגע בקשב הנמוך גם כך של דור תלמידים שעבר קורונה ושלוש מלחמות לפחות, כשהמורים נדרשים חדשות לבקרים לעבור מזום, ללימודים פרונטליים, להיות ערוכים לכל תרחיש משמע היו לוחמים בסיירת. סיירת חינוך
קשה למצוא מאיפה להתחיל בתיאור הכשלים, שכל כך סבוכים אחד בשני. ישנה כמובן סוגיית המשכורת הזעומה – כזו שאי אפשר באמת לחיות ממנה, בפרט בשנים הראשונות להוראה (ולא סתם אחוז גדול מעובדי ההוראה פורש אחרי שנים בודדות); אבל זו לא הבעיה היחידה או העיקרית. המורים בישראל היום מתמודדים עם עומס בלתי אפשרי, הזוי ובלתי נתפס. כמה שעות נדרש מורה לשבת מול מערכת ממוחשבת כדי לחשב מה תהיה ההערה המדויקת בתעודה של התלמיד, כדי שחס וחלילה לא ייעלב מהניסוח? כמה ישיבות על ישיבות שמתארכות לאחר הצהריים והערב? כמה שעות עבודה על מצגות, כי התלמידים של היום צריכים מולטימדיה כדי להצליח להתרכז? כמה שיחות אינסופיות עם הורים זועמים, שלא מפסיקים לצלצל (אחרי הלימודים, כשגם המורה סיים את יום העבודה, וגם בלילה), ולעיתים צועקים באגרסיביות? שלא לדבר על ההורים (והתלמידים) שיכולים אפילו לאיים על מורים באלימות, וכבר ראינו השנה למרבה הצער מורים שהותקפו ברחבי הארץ. כל אלה, אגב, בלי למנות את שיעורי הבית, ימי ההיערכות, ההשתלמויות, ימי הורים, אירועים של התלמידים שמורים מתבקשים להשתתף בהם, טיולים, אירועים בית ספריים ועוד אינספור פעילויות מחוץ לשעות העבודה.
ואז ישנה ההנהלה – שבבתי ספר רבים לא תמיד נותנת גיבוי למורים מול השוקת השבורה הזו. זה כמובן לא גורף ויש המון מנהלות ומנהלים נפלאים, אבל יש גם הרבה שלא, שמעדיפים שקט תעשייתי על פני חינוך אמיתי. שבמקום לריב עם תלמידים על התנהגות, יעדיפו להאשים את המורה. ועוד לא הזכרנו בכלל את הכיתות המפוצצות בתלמידים, את כמות הכיתות הלא הגיונית פר מורה ואת המחסור של אלפי מורים במערכת שמזין את כל הכשלים הללו.
ואז, על כל אלו מתווסף מצב ביטחוני של חוסר ודאות, שפוגע בקשב הנמוך גם כך של דור תלמידים שעבר קורונה ושלוש מלחמות לפחות, כשהמורים נדרשים חדשות לבקרים לעבור מזום, ללימודים פרונטליים, להיות ערוכים לכל תרחיש משמע היו לוחמים בסיירת. סיירת חינוך.
עופר צ'יזיקבסוף השבוע, יצאו סוף סוף עובדות ועובדי ההוראה בחטיבה העליונה לחופש אחרי שנה קשה מנשוא. בסוף החודש יצטרפו אליהם אלו מהגנים ובתי הספר היסודיים. כרגיל, יעלו הקולות שמוחים על החופשה הארוכה של המורים, שלא מבינים שהמורה אינו בייביסיטר – אלא מי שמגדל בפועל את הילד שלהם. שלא מבינים שהחופשה הזו מגיעה להם, שהיא הזמן המועט שלהם להיטען בכוחות לעוד שנה קשה מנשוא. אני גם רוצה לומר תודה למורות ולמורים, שלמרות הקולות הללו ממשיכים כל בוקר להגיע לעבודה למען דור העתיד שלנו. אני מאחל להם שבשנת הלימודים הבאה יזכו ליותר הערכה. וגם, אני מאחל להם ובמיוחד למורה האישי שלי, מנוחה אמיתית ומלאה. היא כל כך מגיעה לכם ולכן.
