הנשיא טראמפ, האדם החזק בעולם, לא ממש רחוק ממחשבותינו כעת בהקשר הישראלי, או המזרח תיכוני – בטח לאחר השבוע שכלל את ביקור ראש הממשלה נתניהו. אבל טראמפ וצוותו עוסקים בכמה דברים נוספים, והמשימה המרכזית שלהם היא הגשמת האידיאולוגיה של הנשיא, המדיניות שלו. ונשיא כל כך רב עוצמה – או חסר מעצורים – לא היה בארצות הברית מזה זמן רב, רב מאוד.
השבוע, וזה חלף לנו קצת מתחת למכ"מ, טראמפ המשיך במסע הלחצים שלו על מדינות העולם כדי שיגיעו לעסקאות עם ארה"ב – בתנאים שלו. היום נרשם שיא נוסף במאבקו של הנשיא האמריקאי, כאשר הוא הטיל מכסים של 30% על סחורות מהאיחוד האירופי ומקסיקו.
מאז היום הראשון בבית הלבן נושא זה נמצא על סדר היום. אז (ועתה) אלה היו קנדה ומקסיקו, אך זה התרחב לעולם כולו, יריבות ובנות ברית כאחת. הסיבה המרכזית שהנושא לא מקבל כותרות גדולות יותר היא כי התרגלנו – איומים דרמטיים, הטלת מכס, השעייה, עוד הצהרות בומבסטיות, הצהרות נגד, ובפועל לא הרבה הושג עד כה מבחינת ארה"ב, או מבחינת טראמפ, במובן של הסכמי סחר מלאים.
אבל בואו נתעכב עוד קצת על המילים יריבות ובנות ברית כאחת.
אין חברות, רק מנצלות
מבחינת טראמפ ואנשיו (נקודה חשובה – סגן הנשיא ואנס, שאולי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, קיצוני לא פחות ממנו בנקודה הזו) אין דבר כזה בנות ברית. יש מדינות שמנצלות את טוב ליבה של אמריקה. מדינות שחסו תחת המטריה הגרעינית שלה, שקיבלו ממנה הגנה, מדינות שאמריקנים מתו על אדמתן כדי לשחרר אותן מהנאצים או מפלישות – ופיתחו כלכלות ומוצרים שאותן הן מייצאות לארה"ב, מחסלות משרות ייצור אמריקניות ובסיוע חוקים ערמומיים לא מוכנות לייבא מוצרים אמריקניים.
נגמר, מצהיר טראמפ. הסכמי סחר שאני אכתיב – או מכסים שאני אכתיב. תבחרו. כולכם. מישראל (שנכנעה מייד) דרך בריטניה, יפן ועד סין.
2 צפייה בגלריה
שיא ברזיל לואיז אינסיו לולה דה סילבה נואם במסיבת עיתונאים עם נשיא צרפת עמנואל מקרון
(צילום: Ludovic MARIN / AFP)
והשבוע יצא קצפו על ארגון "בריקס" (BRICS - ראשי התיבות של ברזיל, הודו, סין, רוסיה ודרום אפריקה, כשלארגון הצטרפו לימים מדינות נוספות כמו מצרים, איראן, אינדונזיה, אתיופיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה ותאילנד), אותו ארגון רופף של כלכלות ומדינות שהמשותף להן הוא שאינן מערביות – הגדרה בעייתית, אבל די קולעת למציאות. הם אנטי אמריקניים, הצהיר הנשיא, ופיזר את האיומים הקבועים. עכשיו, יש בארגון בלי ספק מדינות שאינן אוהדות, בלשון המעטה, את ארה"ב. סין, רוסיה, איראן – שלוש המדינות שיחד עם צפון קוריאה מהוות את ציר הרשע הנוכחי (לא שטראמפ רואה בפוטין יריב או אויב, בעצם תלוי באיזה יום). ברזיל אף היא, תחת הנשיא לולה, כמו גם שאר מדינות אמריקה הלטינית, אינה אוהדת גדולה של השכנים הפולשניים המתנשאים מהצפון, או הנשיא שלהם.
אבל הודו, למשל, היא מדינה חשובה, בכל קנה מידה, ואיננה יריבה של ארה"ב אלא בת ברית.
ואחת הסיבות לכך שטראמפ סימן את מדינות בריקס היא שהן הדרום הגלובלי המתעורר. נכון, רובן עניות, ודאי בחישוב פר נפש – אבל המדינות האלה, יחד, הן כמעט מחצית אוכלוסיית העולם ויותר משליש התמ"ג העולמי – יותר ממדינות ה-G7, למשל. והן מהוות איום. ארה"ב יכולה להתמודד כלכלית עם כל אחת מהן – אבל עם כולן יחד? הן לא מאוחדות, שלא תהיינה אי הבנות. רחוק מכך. זה שתאילנד נמצאת באותו ארגון עם סין ממש לא אומר שיש להן אינטרסים זהים - לא מדינית, לא אסטרטגית, לא צבאית. שלא לדבר על הודו וסין. אבל כפי שאמר נשיא ברזיל לולה – אנחנו לא רוצים לקבל הוראות מקיסר.
המניע: המטבע שיחליף את הדולר
הסיבה המרכזית להצהרות של טראמפ כעת היא שהמדינות האלה החלו להעלות רעיונות למטבע שיחליף את הדולר. וכאן אנחנו בטריטוריה חדשה לגמרי. זה עתה טראמפ העביר את החוק המגלומני – התקציב הגדול, היפה, שיכפיל את הגירעון הממשלתי ויוסיף טריליונים רבים לחוב הלאומי האמריקני. כרגע (בדגש על המילה כרגע) העולם עדיין (בדגש על המילה עדיין) סומך על הדולר. כלומר סומך על הכלכלה האמריקנית.
אבל מה הלאה? כשהדולר החליף את הלירה סטרלינג כמטבע העולמי, המשמעות על האימפריה הבריטית השוקעת לעומת האמריקאית העולה היתה ברורה לכולן. מה יקרה אם השילוב של הגירעון האמריקני המבהיל, והחלטה אסטרטגית של כמה מדינות יריבות לארה"ב – או לפחות שלא מוכנות להיות כפופות אליה - סין בראשן, להפוך נניח את היואן למטבע הרזרבי שלהן, יהפוך את הדולר ממלך הכספות בבנקים המרכזיים לעוד מטבע? זה לא פשוט כמו שזה נשמע, זו לא החלטה שניתן לקבל ולבצע בבת אחת. אבל הקולות מכל רחבי העולם מטרידים.
והעניין הוא שגם אם טראמפ חושב אחרת, יש משמעות לבנות ברית. כן, גם אם אתה מנהיג המדינה החזקה בעולם.
ההודעה על מכסים של עד 40% ניתנה לעוד מדינות – בהן למשל יפן ודרום קוריאה - שזעמו על ההודעה, ועל הסגנון. חוסר כבוד שבהודעה לקונית שניתנה במכתב יחיד לבת ברית חשובה, הצהירה יפן, ובצדק. והעניין הוא שגם אם טראמפ חושב אחרת, יש משמעות לבנות ברית. כן, גם אם אתה מנהיג המדינה החזקה בעולם.
אורן נהרינשיא צרפת מקרון מנסה לקדם את הידוק הברית האירופית נגד הסיכונים לאירופה – רוסיה, כמובן, אבל גם סין וארה"ב, מבחינה כלכלית. מנהיגים אחרים בעולם חוששים שארה"ב תפקיר אותם, גם אם יש ברית צבאית ביניהן – יפן, למשל, או מדינות נאט"ו - או חוששים מהפעלת הכוח האמריקני נגדן, נגד בנות הברית שעמדו לצידה כל השנים – למשל דנמרק, או קנדה. והסנטימנט האנטי אמריקני מתעצם במדינות רבות, ממקסיקו וקנדה השכנות ועד מזרח אסיה. במצב הזה לא בטוח שהכיתוב Made in America יוסיף למוצר – כמו שהיה פעם – או דוקא יגרע מכוח המשיכה שלו.
גם אם הוא צודק, יש לזה מחיר
אחד היתרונות המובהקים של ארה"ב במלחמה הקרה הראשונה, בבניית קואליציות מול אפגניסטן, עיראק, או במלחמה הקרה הנוכחית מול סין - היה בנות ברית. חזקות, עשירות, מחוייבות לערכים הדמוקרטיים שארה"ב ייצגה. יפן, טייוואן, דרום קוריאה, אוסטרליה, ניו זילנד, למשל. אם טראמפ רואה את כולן רק כאיום כלכלי על ארה"ב – או כהזדמנות לסחוט תנאים טובים יותר למוצרים אמריקניים - יש לכך מחיר. אולי הוא צודק – הוא אחרי הכל נשיא ארה"ב, לא נשיא מקסיקו או צרפת או אינדונזיה. אבל יש, ובעיקר יהיה, לכך מחיר. טראמפ פועל כאילו אנחנו חיים בעולם שלפני דור – עולם שבו ארה"ב היא ההגמון היחיד, רוסיה חלשה, סין חלשה, הודו חלשה, אירופה צייתנית. העולם השתנה, וגם אם טראמפ יצליח להשיג הסכמי סחר טובים יותר לארצו, לכפות בעזרת מכסים שיפור במאזן התשלומים האמריקני המחיר – ולא, לא המחיר הכלכלי - יהיה משמעותי.
