לא מעט דובר, נכתב ותואר באשר לכישלון המודיעיני, הצבאי והמדיני ב־7 באוקטובר. אלא שנדמה שהכישלון המדיני הקולוסלי שישראל נוחלת בחודשים האחרונים, ובעיקר בשבועות האחרונים, ביכולתה לתרגם הישגים צבאיים טקטיים להישגים מדיניים משני מציאות בעזה, מצליח להתעלות אפילו על אירועי אותו יום נורא.
באותו יום צה"ל, שב"כ, אמ"ן, דרג מדיני, דרג צבאי, כולם הופתעו מההתקפה האכזרית של חמאס. אולם במקרה הנוכחי של "איך הופכים ניצחון בשדה הקרב, להישג מדיני", כולם ראו את הנולד, כולם הזהירו. שר הביטחון לשעבר יואב גלנט, הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי, ראש השב"כ לשעבר רונן בר, כל הלשעברים שנכוו קשות כל כך ב־7 באוקטובר והודו בכישלונם, הזהירו את ראש הממשלה שללא תוכנית ל"יום שאחרי" בעזה, הניצחון יהפוך חסר משמעות. שוב ושוב נאמרו המילים בתקשורת, בטלוויזיה, באתרי החדשות - שחייבים לייצר מציאות מדינית חדשה בעזה ולכן יש לחשוב על שלל אפשרויות ליום שאחרי. אלא שראש ממשלת ישראל סיכל בכל דרך אפשרית הסדרים מדיניים, מאחר שכמעט כולם כללו את "הרשות הפלסטינית". הוא עשה זאת לא בגלל שיקול ביטחוני כזה או אחר - גם הוא מבין שבין האופציות הרעות שעומדות בפני ישראל, זו כנראה האפשרות הפחות גרועה. הוא עשה זאת בעיקר כדי שלא להגיע לסיום המלחמה, להפסקת אש שתאלץ אותו להקים ועדת חקירה ממלכתית ובמקביל כנראה ללכת לבחירות מאחר שהצמד חמד סמוטריץ' ובן גביר היו לטענתם פורשים מהממשלה וקוראים לפיזור הכנסת.
הצבא והעומד בראשו הבינו כנראה מזמן שאין באמת לצה"ל מה לחפש בעזה, אך הדרג המדיני בהובלתם של נתניהו וכ"ץ מצווה עליהם להמשיך במלחמה
אז נתניהו סירב לכך בתוקף ומדינת ישראל מוצאת עצמה מול שוקת שבורה עם מציאות ביטחונית מזעזעת בעזה שבה כמעט בכל יום נפגעים חיילים, שבה החטופים אינם משתחררים, שבעזה יש רעב והעולם כולו, כולל בארה"ב, רואה בישראל מתחרה צמודה של המשטרים האפלים ביותר, כולל איראן, סוריה של בשאר אל־אסד ומי לא. הישראלים אינם יכולים להסתובב בבטחה בעולם והופכים למטרה בכל מקום כמעט. ואחרי הכל, צרפת מכירה במדינה פלסטינית, כשעוד מדינות של האיחוד האירופי יצטרפו אליה כנראה בקרוב. בשטח, כמעט שלושה רבעים משטחי הרצועה הרוסים, מאות אלפי פליטים מחפשים מזון ומקום להתגורר בו וחמאס אינו מתמוטט, מסרב להיכנע. הצבא והעומד בראשו הבינו כנראה מזמן שאין באמת לצה"ל מה לחפש בעזה, אך הדרג המדיני בהובלתם של נתניהו וכ"ץ מצווה עליהם להמשיך במלחמה. שוב ושוב הם זורקים סיסמאות נבובות לאוויר, פעם על אודות "הניצחון המוחלט" (כבר פחות באופנה) ופעם "ייפתחו שערי הגיהינום", כאילו מישהו מתושבי הרצועה עדיין מאמין שיש גן עדן. חיילי צה"ל נהרגים ונפצעים, לא ברור בשביל מה, וחמאס צובר עוד ועוד לגיטימציה בזכות התמונות של מצוקת המזון הקשה ברצועה. עבור הארגון, כל יום שחולף והמצוקה של התושבים גדלה, הוא יום טוב. הארגון יודע שמצב הומניטרי קשה ברצועה יביא את ישראל בסופו של דבר להתכופף ולאשר הכנסה של עוד סיוע הומניטרי, מבלי שנדרש לשחרר אפילו חטוף אחד. למעשה, ישראל שרצתה להפעיל לחץ על חמאס עם הקמת אותו גוף אמריקאי ישראלי שיחלק מזון לתושבים שלא דרך חמאס, חפרה במו ידיה את הבור שאליו נכנסה ויצרה מצב שבו נאלצה להכניס סיוע בהיקפים גדולים, מבלי שתהיה לה שליטה על כך ומבלי שתקבל תמורה נוסח חטופים.
אבי יששכרוףצילום: יריב כץזו כבר אינה שלומיאליות, זו כבר אינה חלם. זהו כישלון מתמשך, אדיר, קולוסלי, שהחל ב־7 באוקטובר ונמשך מאז כל הזמן. וזה מחלחל לציבור וזה מחלחל לחיילים. אותם חיילי נח"ל שסירבו לחזור לעזה, לא יהיו האחרונים. גם הם מבינים שהם נשלחים לחזית, להילחם ואולי אפילו חלילה להיהרג או להיפצע, לא כדי לשנות את המציאות בדרום, לא כדי להחליף את שלטון חמאס, אלא כדי להנציח את שלטון נתניהו והליכוד ולא מעבר.
