לוח השנה מעצב את התרבות שלנו ואת הוויית הקיום שלנו, ויש משהו ייחודי בחטיבת החגים שמתחילה בפסח ומסתיימת ביום העצמאות - תקופה המטביעה בתוכנו זיכרון צרוב של התגבשותנו כעם מאז ועד היום.
היציאה ממצרים לחירות מלווה בקורבן פסח הנחגג עם המשפחה, ואנו מציינים את המהפכה הגדולה של יציאת מצרים בליל סדר משפחתי וחוגגים את יום העצמאות שלנו בעל האש עם כל החמולה
אלו ימים שיש בהם התכה של היהדות והישראליות למזיגה אחת. אנו סופגים לתוכנו את המסרים הגלויים והסמויים של החגים, שאחד מהם הוא ערך המשפחה המשותף לישראליות וליהדות. מיכה גודמן מפנה את תשומת ליבנו לכך שבניגוד לתרבויות אחרות, שבהן הלאומיות והערכים הנעלים הם מעל ערך המשפחה, בתרבות היהודית המהפכות והאידאות הלאומיות הן חלק בלתי נפרד מהמשפחה. כך, היציאה ממצרים לחירות מלווה בקורבן פסח הנחגג עם המשפחה, ואנו מציינים את המהפכה הגדולה של יציאת מצרים בליל סדר משפחתי וחוגגים את יום העצמאות שלנו בעל האש עם כל החמולה. נרצה או לא, החברה הישראלית היא מעין משפחה אחת גדולה, עם כל הבעיות הכרוכות במשפחה. הקריאה של איש לחברו "אחי" ו"אחותי", למרות הנדושות שיש בכך, היא ביטויי אותנטי לייחודיות הישראליות - הוויה שדוחקת לקרן זוית את כל מחרחרי מלחמת האזרחים שבקרבנו.
לא מעט מפקפקים בכך. ניתן להבין את הספקנות הזו: בעולם שבו מדי יום צצה פרשה אחרת שמוסיפה שמן למדורת הפילוג, קשה לדבר על עצמנו כמשפחה נורמטיבית. קולות ההזויים כמו הקריאה להתנקש ברה"מ והדיבור על היועצת המשפטית כראש ארגון פשע מצביעים על משפחה בהפרעה. אך ישנם זמנים מיוחדים, כמו השבוע האחרון, המשקפים יותר מכל דבר אחר את הישראליות: צריך להיות מנוכר כדי לא לחוש את הלב הפועם המשותף. יום השואה ויום הזיכרון קושרים אותנו בקשר גורדי לברית הגורל והייעוד שהביאו אותנו לארצנו הקטנה.
האתגר העומד בפנינו הוא להפוך את האנרגיה האצורה הזו למשאב שיטעין אותנו בימי השנה הרגילים. לשם כך, אנחנו חייבים לחוות את החירות לא כמליצה אלא כמקום שמשחרר אותנו מהכבלים ומהקבועונות שגיבשנו לעצמנו. אנחנו חייבים לבנות כוחות ערכים המכילים את כל מרכיבי הציונות, כולל אלו מקרב הציונות הדתית הרואים באחדות ערך עליון. רק גישה שכזו יכולה לייצר שיתופיות בלי רצון להכריע ולנצח את האחר. תנועה שכזו יכולה לכנס לתוכה את רוב החברה הישראלית מימין ומשמאל, ועשויה לשנות את האקלים החברתי ולהביא להקדמת הבחירות.
תנועות המחאה נכשלו, דרך ההתנהלות המתלהמת הרוויה בשפה אלימה רק יוצרת נוגדנים ודוחפת את הציבור לעבר זרועות ראש המשפחה הנוכחי. ראשיהן חייבים לצאת מהקיבעון שבו הם נמצאים. למרות הזמן הממושך שהם ברחובות – ועל כך הם זכאים למלוא ההערכה - הם לא משיגים את יעדם, ואפילו לא מתקרבים לכך. הגיע הזמן שיאמצו דרך אחרת, מפויסת יותר, המתכתבת עם הגוונים השונים של החברה. האמירה של אורי אליצור ז"ל שקרא לציבור המתנחלים להתנחל בלבבות תקפה גם לגביהם: במקום להשליך פיתות בפסח ולקרוא לרה"מ בוגד ורוצח, מומלץ להגיע לאופקים, לבית-שאן ולעופרה כדי לשוחח עם התושבים, להבין ולנסות לשכנע. רק כך, יחד, עם כל הבנים, ניתן יהיה להחליף את ההנהגה הבעייתית שיש לנו.
