ארבעת מטעני הנפץ שהוטמנו באוטובוסים ביום חמישי בערב, והיו אמורים להתפוצץ למחרת בבוקר, היוו ללא ספק אירוע טרור חריג במסוכנותו. פיגוע רב-מוקדי כזה נעשה במידה רבה בהשראת מודל הפיגועים הרצחניים של דאעש, והעובדה ששב"כ לא הצליח לסכל אותו מעוררת גם היא דאגה. לא משום שהיא מעידה על אוזלת ידו, אלא על עובדת חיים מצערת שלפיה גם הארגון היעיל ביותר – וכזה הוא שב"כ – מפספס לפעמים.
אירוע כזה מצדיק נקיטת אמצעים חריגים כדי להרתיע את המבצעים, ובעיקר כדי לצמצם את שיעור הפרצות המודיעיניות והפיזיות שמאפשרות לפיגועים מהסוג הזה לקרות. האמצעים הפוטנציאליים הם רבים: החל בהשקעה גדולה יותר באיסוף מודיעין טכנולוגי ואנושי, עבור בחסימת קו ההפרדה בין השטחים לישראל בגדר או חומה שאותם קשה יותר לעבור, ועד פעילות התקפית רצופה במוקדי הטרור בצפון השומרון. אבל האפשרויות לא מסתיימות שם.
בכל אזור ביהודה ושומרון - גם אם השטח שם רגוע יחסית עכשיו – יש לנהל פעילות מונעת, ובעיקר לחסום את קו התפר בצורה יותר יעילה. את אותו מאמץ צריך להשקיע גם בחסימת הגבול המזרחי עם ירדן מפני הברחות נשק.
לטרור יש תכונה להתנהג כמו מים ולמצוא תמיד את הערוץ ואת הפרצות שדרכם ימשיך להצטייד, להתארגן ולפגוע. ישראל צריכה להיות צעד אחד לפניו במגוון מורכב של פעילויות מודיעיניות ומבצעיות שיהוו סכר נגדו. במקום זאת, הממשלה נוקטת צעדים שהם תערובת של ענישה קולקטיבית עם פעילות מודיעינית ומבצעית נחוצה. הבעיה היא שהמינון של הענישה הקולקטיבית – שממנה נפגעים לא רק מחבלים אלא גם בלתי מעורבים בטרור - הוא גדול מדי ועשוי להתהפך כמו בומרנג ולפגוע בישראל בעוצמה רבה.
יהיו לכך שורת השלכות מעבר לפגיעה בתושבים עצמם. המדיניות הזאת תביא לפגיעה בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, היא תמנע כניסת פועלים, ותחליש את הרשות הפלסטינית בשלושה רבדים: הן כלכלית, הן במעמדה מול הציבור שלה, והן בפגיעה במנגנוני הביטחון שלה.
אם יימשך הקו הנוכחי של ענישה קולקטיבית, שבמידה רבה נועדה לצרכים פוליטיים, אנחנו עלולים לעמוד בעוד כמה חודשים בפני אינתיפאדה שלישית. הפעם המאפיין שלה לא יהיה בהכרח מחבלים מתאבדים כמו באינתיפאדה השנייה, אלא מטענים מתוחכמים בתוך הקו הירוק ועל הצירים ביהודה ושומרון. גם שיטות הטמנה וההסלקה שלהם ישתכללו וילכו ויהיו רצחניות עוד יותר.
על ישראל ללמוד מלקחי עמים ומקומות אחרים בהיסטוריה. ראוי שכל אחד יעיין בתקציר תולדות מלחמת העצמאות באלג'יר שנים 1962-1954. אין כאן כוונה לחפש דמיון בין הקולוניאליסטים הצרפתים שנסוגו בהנהגת שארל דה-גול, וממילא יהודה ושומרון אינם אלג'יר, שהייתה מרוחקת יותר מ-1,000 קילומטרים משטח צרפת. גם המתיישבים היהודים בגדה המערבית אינם "פייה נואר". אבל מול מלחמת הטרור והגרילה האכזרית של ה-FLN (החזית לשחרור לאומי) ניהלו הצרפתים מלחמת נגד אכזרית בפני עצמה, שכללה עינויים, הרס אדיר של כפרים וערים, ובעיקר ענישה קולקטיבית שקוממה גם את האלג'יראים שלא היו מעורבים.
השוואות היסטוריות מן הסתם צריך לעשות בזהירות, והמסקנות אינן מוחלטות. אבל יש מקום בהחלט לחשש שהמינון הגובר והולך של ענישה קולקטיבית של הפלסטינים ביהודה ושומרון, במטרה לרצות את המתיישבים, עלולה לשלהב את להבות הגרילה והטרור במקום לגרום להם לדעוך.
בהקשר זה, הכרזת שר הביטחון ישראל כ"ץ שלא יאפשר ל-40 אלף תושבי מחנות הפליטים בג'נין ונור א-שמס לחזור לבתיהם למשך שנה, היא צעד דרמטי בכיוון הלא נכון. יהיה יעיל הרבה יותר לקיים פעילות התקפית רצופה - כולל סיכולים מהאוויר, שימוש בדחפורים לחשיפת מטענים וכניסות יומיות למחנות - כאשר תושביהם בתוכם, מאשר עקירת עשרות אלפים שרבים מהם צעירים שיידחפו להתגייס לשורות הטרור.
ייתכן מאוד שלכ"ץ ולראש הממשלה בנימין נתניהו, שאישר את הפעולה, יש כוונה לרוקן את מחנות הפליטים הללו, שמזמן הפכו לשכונות גדולות של הערים שאליהן הם צמודים. בכך, לכאורה, יתפזרו תושביהם ברחבי יהודה ושומרון ויחפשו להם מגורי קבע אחרים או יהגרו מרצון. במידה רבה זאת חזרה על דפוס הפעולה שלפיו פעל צה"ל בצפון רצועת עזה במסגרת חרבות ברזל. אלא שהיה ברור – לפחות במערכת הביטחון, בשב"כ ובצה"ל - שריקון צפון הרצועה יהיה זמני כדי ליצור לחץ על חמאס לשחרר את החטופים. ביהודה ושומרון, תודה לאל, אין חטופים ולא צריך לייצר לחץ מסיבי על האוכלוסייה. הניסיון מלמד שלחץ כזה לא מרתיע את הטרוריסטים. להיפך: הוא דווקא מגביר את המוטיבציה שלהם.
פיצוץ אחד האוטובוסים ביום חמישי
לכן עדיף שנתניהו ושר הביטחון הלא מנוסה שלו ישקלו מחדש את מדיניות הפעולה נגד הגרילה והטרור ביהודה ושומרון, שכוללת מחסומים רבים שאינם מעלים או מורידים דבר בכבישים ורק גורמים למרמור האוכלוסייה. היא כוללת הכנסת טנקים שאין בהם באמת צורך לאזור מחנה הפליטים ג'נין, במטרה להפגין איזושהי נוכחות עוצמתית (לא מול הפלסטינים, עליהם זה לא עושה רושם. המטרה היא לרצות את המתיישבים היהודים שדורשים יד קשה במינונים גדלים והולכים).
ובסופו של דבר, המטרה שלהם היא שהיד הקשה הזאת תגרום לפלסטינים לעזוב לצמיתות את שטחי יהודה ושומרון ולהשאירם בידי ישראל. זאת התוכנית שניסח ב-2017 הח"כ דאז והשר הבכיר כיום בצלאל סמוטריץ' ב"תוכנית ההכרעה" שלו.
אם המטרה היא מלחמה בגרילה ובטרור, צריך לפעול כמו במבצע חומת מגן בזמן האינתיפאדה השנייה: תחילה בעוצמה התקפית גדולה ואחר כך להוריד בהדרגה את הרגל מהגז. כיום יש לצה"ל הרבה מאוד דחפורי D9 ועוד יותר מ-100 בדרך. כשמדובר בלחימה בשטחים בנויים, הבולדוזר הוא כלי הרבה יותר יעיל מטנק. הטנקים צריכים להישאר בשוליים או להישמר למשימות מיוחדות, בדיוק כמו הכטב"מים החמושים ומסוקי הקרב. את העבודה במחנות יש להשאיר ל-D9 וליחידות המיוחדות, ובעיקר לשמור על רציפות של פעולה אגרסיבית במקום שהייה של קבע במחנות, שהיא גם מועדת לפורענות וגם לא יעילה.
